קפקא כאן ועכשיו סיפור משפטו ההזוי של משה גורליק

מהתנ"ך: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." (שופטים י"ז )

            "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (דברים ו, י”ח).

משך שנים רבות משה גורליק M.Sc., מורה לאומנויות לחימה, עסק בחקר התנועה האנושית ופיתח שיטה הוליסטית יחודית הכוללת טיפול בתנועה, אומנות לחימה, אומנות התנועה ופיתוח גוף.

החל מאמצע שנות התשעים החל משה גורליק ללמד תלמידים את האומנויות שלמד ופיתח.

בשנת 2004 הגישו שתי תלמידות לשעבר של משה תלונות במשטרה בגין עבירות מין נגדן לכאורה. התלמידה לשעבר ש. טענה כי משה אנס אותה וניסה לבצע בה מעשה מגונה.

תלמידה נוספת ע. טענה למעשה מגונה.

אלה היו תלונות שווא. 

בין השנים 2005-2009 התנהל משפט פלילי נגד משה שבסופו הוא הורשע באירוע האונס של התלמידה ש. וזוכה מאירוע של ניסיון למעשה מגונה. בנוסף הורשע משה באירוע של מעשה מגונה בתלמידה ע..

חשוב לציין – משה הכחיש את כל האשמות נגדו גם במהלך החקירה המשטרתית וגם במהלך המשפט. הוא מכחיש אותם גם היום.

ההרשעות הללו, כפי שנראה עוד מעט, היו הרשעות שווא. המשפט כולו ובמיוחד החלטת השופטים ("הכרעת הדין"), מהווה דוגמה מחרידה של התנהלות פסולה של הליך משפטי ע"י הפרקליטות ושופטי ההרכבים של בית המשפט המחוזי בתל אביב ובית המשפט העליון.

הליך משפטי זה היה לא פחות מאשר פרסה משפטית,משפט קפקאי, במהלכו השופטים יכלו לקבוע באותה מידה של סבירות כי משה אינו בן אדם אלא תיקן ענק, כמו בסיפורו הנודע של קפקא.

משה זה אני.

החלטתי להביא לקורא דוגמה, אחת מיני רבות, לשיטה שתכליתה להרשיע בכל מחיר ולשופטים ששכחו מהו יושר, מהו מוסר, מהי נאמנות למדינה, מהו חוק ומהי שבועת השופטים. אני עושה זאת במחיר החשיפה בציבור ופגיעה חמורה בפרנסתי כי אינני רואה שום עתיד לעמנו, ילדינו ומדינתו במצב כפי שהוא היום.

כל הסיפור המובא כאן הוא אמת לאמיתה, בלי אף מילה של הגזמה. 

אינני מבקש מהקורא להאמין לי. תאור הפרשה ההזויה הזאת כולל רק פרוטוקולים וסיכומים משפטיים כתובים מאולם בית המשפט - הם מדברים בעד עצמם.

המתלוננת ש.

המתלוננת ש. בעדותה בבית המשפט טענה לא פחות מ-12 פעמים כי שני האירועים בגינם התלוננה במשטרה קרו בהיותה בכיתה י"א, במהלך שנת 2002, וכי לאחר קיץ 2002 היא ניתקה כל קשר עם משה גורליק ולא באה יותר לאימונים. היא סיפרה שלפני האירוע השני היא השתתפה בסדנה של משה גורליק. לפי טענתה הסדנה נערכה בשנת 2002.

אולם, בחקירתה הנגדית הוצגה לש. תמונה, בה היא מצולמת בסדנה בפסח 2003, בהיותה בכיתה י"ב. סדנה זאת התקיימה רק פעם אחת וזה קרה בתאריכים 25-26 באפריל 2003. 

בית המשפט ביקש וקיבל מההגנה הוכחות שהסדנה אכן התקיימה בתאריכים אלו. 

ש. לא הצליחה להסביר את הסתירה.

מהפרוטוקול:

שאלת עו"ד: "אני אומר לך שהסדנה הזאת התקיימה ב-25 לאפריל 2003. מה את אומרת על זה?"

תשובת ש.: "זה לא הגיוני." 

התנהלות התביעה

אחרי סיום עדותה של המתלוננת ש. ובתחילת ישיבת המשפט הבאה התובעת ברכה פלוס-שוירמן מודיעה לבית המשפט על מידע חדש שהגיע אליה משיחה טלפונית עם המתלוננת ש.. בשיחה זו המתלוננת חזרה בה מהעדות שמסרה בבית המשפט לגבי שנת האירוע. התביעה מודיעה לבית המשפט כי לא נותרה לה בררה אחרת והיא חייבת להפגש שוב עם המתלוננת ולחקור אתה כדי "לצייד" את האירוע בשנה ולהציל את התיק מבחינתה. השופטים נוכחים במקום ושומעים במו אוזניהם את ההודעה הדרמטית של התביעה שמודיעה לבית המשפט על כך שעדות של המלוננת ש. לגבי שנת האירוע הופרכה. בכך למעשה הופרכה עדות כולה. התביעה מודיעה על כוונתה לחזור לשלב של חקירת העדה לפני מתן עדות בבית המשפט ולנסות להדביק בחזרה את הרסיסים שנותרו מעדותה של ש.בבית המשפט:

  

התובעת ברכה פלוס מספרת שמשיחת הטלפון עם ש.

"ביקשת מהמתלוננת שתעשה בדיקה...שתבדוק בבית האם יש לה אולי פנקסי, אולי אסמכתאות של שיקים ששולמו לנאשם, ואכן היא עשתה בדיקה ומצאה קבלות שהיא שילמה לנאשם ומהן ניסינו לעשות איזה שהוא שחזור..."

הנה הקבלה הראשונה מס' 0017/6 (מתוך 3 קבלות סה"כ) מהאלה שהתובעת מזכירה כאן ושמסרתי למתלוננת ש.. תאריך הוצאתה הוא 01.07.2002  והיא ניתנה עבור תקופת יוני-יולי 2002:

"עולה שאכן המקרה הראשון אירע בחורף 2002, זאת אומרת חורף 2002, זה סוף שנת 2002, תחילת 2003. כשהיא הייתה בת – כמו שהיא אמרה בהודעה, לא כמו שהיא אמרה כאן. והמקרה השני היה באביב 2003 כשהיא הייתה בת 17 ועשרה חודשים...".

"...לצורך העניין הזה אין לי ברירה אלא לזמן אותה שוב, ולעשות תרשומת קודם כל מסודרת על התאריכים והקבלות ... אז הסנגור מוכן שהנאשם יעיד, ואנחנו בדיון הבא נביא  את המתלוננת להשלמה רק על הנקודה הזאת ". 

לא רק שבעדותה בבית המשפט ש. אמרה לפחות 12 פעמים שכל האירועים קרו בשנת 2002 כשהיא למדה בכיתה י"א. ש. נשאלה גם האם יתכן שהדברים קרו בשנת 2003. השופטים והתביעה התנגדו לעצם השאלה שנוגדת לכתב האישום. בסופו של דבר השאלה אושרה ואז ש. ענתה מספר פעמים שהדברים לא קרו בשנת 2003 ושב-2003 היא לא התאמנה כי למדה בכיתת י"ב והיו לה בגרויות. 

למרות שמשה גורליק וסנגורו הסכימו לזמן שוב את ש., התביעה לא הביאה אותה יותר לעדות  ו"הנקודה הזאת" נשארה ללא השלמה. על פי העדות של ש. בבית המשפט, המועד של שני האירועים והסדנה נותר בחורף-אביב שנת 2001-2002. ההגנה הוכיחה חד-משמעית שמועד זה בלתי אפשרי. התביעה, כפי שראינו, מסכימה ומודיעה על כך לבית המשפט.  

מועד 2003 ש. שללה מכל וכל וכוונת התובעת לזמן אותה לעדות נוספת בבית המשפט, אם הייתה כזאת, לא מומשה. לכן שאלת המועד של שני האירועים נשארה ללא תשובת התביעה עד היום. התביעה לא הצליחה לקבוע באילו שנים מדובר בהתיחס לשני האירועים המרכזיים בכתב האישום ובעדותה של המתלוננת ש.

חשוב לציין - לא מדובר במועדים מדויקים. ההבדלים הם בשנים שלמות ובכיתות י"א או י"ב. אין זה סביר שתלמידת בית ספר לא מבדילה בין הכיתות י"א ו-י"ב. אין שום אפשרות אחרת להסביר סתירות הללו מלבד אפשרות אחת ויחידה – ש. לא דיברה אמת בעדותה בבית המשפט. 

מצב עניינים זה לא משתקף כלל בסיכומים שהגישה התביעה.

סיכומי המאשימה (התביעה)

...במהלך עונת החורף בשנת 2002, במועד שאינו ידוע למאשימה – האירוע הראשון 

...לאחר מספר חודשים, במועד שאינו ידוע למאשימה במהלך שנת 2002 – האירוע השני 

...ש. התאמנה בחוג אצל הנאשם בהיותה בת 15 וחצי עד 17 וחצי, בעת היותה בכיתות י' ו – יא'.

...בנסיון למקם את כל האירועים מבחינת זמנים העידה ש.  כי תאריכים איננו הצד החזק שלה. אולם העידה כי האירוע הראשון, שאירע בחורף, היה בסוף שנת 2001 תחילת שנת 2002

...והאירוע השני, שאירע בקיץ, התרחש בסוף כיתה יא', קיץ שנת 2002.  

...הפעם הראשונה ש. סרה למשטרה עם אביה זה היה כמה ימים אחרי המקרה השני, כלומר בקיץ שנת 2002. 

אם כן, לפי סיכומי התביעה אין שינוי במועדי האירועים לעומת כתב האישום ואין תיקון כתב אישום. 

התביעה מציגה לבית המשפט מצג שווא בו היא "מוכיחה" את הכתב האישום. במצג שווא זה שני אירועים עם ש. וגם הסדנה התרחשו בחורף-אביב שנת 2001-2002, בהיות ש. בכיתה י"א.  כמובן שאין בסיכומי התביעה התייחסות לתמונה ולסדנה בשנת 2003, הסותרות את המועדים הנ"ל, ובעיקר אין כל אזכור של הסתייגות התביעה מן התאריכים בהודעה דרמטית לבית המשפט כפי שהובאה בפרוטוקול לעיל.  

לא הפריע לתביעה גם שלפי גרסתה בסיכומי המאשימה האונס קרה כחצי שנה לפני שהמתלוננת ש. הגיעה לחוג וכלל הכירה את הנאשם! 

בכך התביעה עשתה לכאורה מעשה מרמה מניפולטיבי וניסתה לשבש הליכי המשפט.

נראה מייד איך בית המשפט התרשם מהתנהלות התביעה ופתר את העניין בהכרעת הדין וגזר הדין.

התנהלות השופטים

בפרק זה אנחנו נראה איך השופטים הופכים את התקוות של התובעת לעובדות מוגמרות ומתאימים את כתב אישום להכרעת דין ואגב כך הם, השופטים, בודים "כתב אישום מתוקן".  נראה גם בהמשך איך השופטים "מנקים אחריהם את השטח" כדי להתאים את גזר הדין לכתב האישום המקורי והיחיד שקיים.

הכרעת דין

השופטת י' אמסטרדם

...(כאן יוער, כי לאחר העדותה של ש.ל., תוקן כתב-האישום לבקשת ב"כ המאשימה ובהסכמת ב"כ הנאשם, באופן שהאירוע השני נשוא סעיף 7 אירע באביב 2003).

...אין מחלוקת שהסדנה בנחשונים התקיימה בחודש אפריל 2003.

...בכתב האישום המקורי צויין, כי האירוע השני אירע במועד בלתי ידוע במהלך שנת 2002. דא עקא, שב"כ התביעה בקשה לתקן את כתב האישום לאחר עדותה של ש.ל. ועל פי התיקון, האירוע השני אירע באביב (מאי או יוני) 2003...

נשווה טענות אלו של השופטת עם האישור ממזכירות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, המאשר כי –

1. אין ולא היה שום כתב אישום מתוקן

2. במהלך המשפט לא נתגלו ולא נדונו שום עובדות שנוגדות לכתב האישום המקורי והיחיד: 

קודם כל, השופטת "מזיזה"  את האירועים שנה קדימה לחורף- אביב 2002-2003 בניגוד לעדותה של ש. ולסיכומי התביעה.  לצורך כך היא 'מעלה באוב' תיקון בכתב אישום שבוצע כביכול בהסכמת הצדדים. זו בדיה מוחלטת – כתב האישום מעולם לא תוקן ואין מסמך כזה בתיק. הודעת התובעת על שיחת טלפון עם מתלוננת ש. המובאת מעלה הפכה אצל שופטת אמסטרדם ל"תיקון כתב אישום" לפי בקשת התביעה ובהסכמתי! 

ומה אפשר לומר על טענת השופטת כי "אין מחלוקת שהסדנה בנחשונים התקיימה בחודש אפריל 2003" כאשר התביעה טוענת בסיכומיה, כפי שראינו, כי כל האירועים, כולל סדנה, הסתיימו עוד בשנת 2002? 

השופטת אמסטרדם ממשיכה וממציאה עוד:

על אף חקירה נגדית נמרצת של הסניגור נותרה ש.ל. איתנה בעמדתה, כי לאחר האירוע השני היא חדלה מהשתתפות בשיעורים בהדרכת הנאשם, (עמ' 300 שורה 14) והסדנה התקיימה באפריל 2003, קרי: לפני הארוע השני שאירע במאי 2003 או תחילת יוני 2003.

כאן יש מלאכת מחשבת של ערבוב הבדיות והוצאת הדברים מהקשרם: 

ש. אכן היתה איתנה בדעתה כי חדלה מהשתתפות בשיעורים לאחר האירוע השני, אבל טענה  שהסדנה והאירוע השני היו בשנת 2002, ולא 2003! כך גם טענה התביעה!

בכך מסתייגת השופטת מעדות המתלוננת ומעמדת התביעה ומחליפה אותם בבדיות פרי דמיונה.

שני שופטים נוספים, ראש ההרכב שלי טימן ותחיה שפירא, מצטרפים לשופטת אמסטרדם וההחלטה מתקבלת פה אחד ללא אף הערה או מילה של הסתייגות.

עכשיו, לאחר שהשופטים "מסדרים" את המועדים של האירועים באמצעות המצאת "תיקון כתב האישום" ו"עדות נוספת ומתוקנת" של המתלוננת ש., נשווה את הכרעת הדין עם גזר הדין. שימו לב, גם גזר הדין נכתב ע"י אותה שופטת אמסטרדם.  

גזר-דין

השופטת י' אמסטרדם:

א. ההרשעה והעובדות שבבסיסה

האירוע ... הראשון אירע במהלך חורף שנת 2002

האירוע ... השני אירע במהלך אביב שנת 2002,

כאן כבר אין זכר ל'תיקון כתב אישום' ולשינוי השנה ל-2003  שהיא עצמה תיארה בהכרעת הדין. המועדים בגזר הדין הותאמו למועדים המקוריים בכתב האישום. אין זה מקרה: כתב האישום  וגזר הדין (ולא הכרעת הדין) אלה הם שני המסמכים המלווים את הנאשם המורשע בהתנהלותו מול שירות בתי הסוהר ומערכות נלוות. 

גם בגזר-דין ראש ההרכב השופט שלי טימן ושופטת תחיה שפירא מצטרפים לשופטת אמסטרדם וההחלטה מתקבלת פה אחד ללא אף מילה של הסתייגות או הערה, בתמימות דעים ובהסכמה מוחלטת בכל.

 תובנות ומסקנות

משפט זה הוגדר כמשפט מהימנות, בו ההחלטות מבוססות בעיקר על מידת האמון של שופטים ישרים והגונים לעדים ולעדויות ועל ההתרשמות הישירה מהם. יושר, הגינות והיצמדות לאמת – תכונות אלה של השופטים תמיד היו תנאי בל-יעבור בכל משפט הוגן, ובמיוחד במשפט מהימנות.

והנה כאן השופטים שלי טימן, תחיה שפירא ויהודית אמסטרדם, שהאמת ממנה והלאה, נתנו אמון מלא לבדיות ששופטת אמסטרדם המציאה בעצמה והחליפה ביניהן לבין העובדות. על איזו מהימנות עוד אפשר לדבר? על איזה משפט הוגן?

במקום להיות משפט מהימנות הוגן הפך משפט זה למשפט קפקאי של בדיות, סילופים ומניפולציות.

מה שתואר כאן עד עכשיו זה רק חלק קטן מ"יצירתם" המלאה של השופטים בתיק זה. כך למשל זירת העבירה "טופלה" בדרך דומה – השופטים בודים את זירת העבירה כולה ועוד מציינים לחומרה שהנאשם מנסה להרחיק את עצמו מזירת העבירה – מזירת העבירה שהם בדו יש מאין ושלא קיימת כלל במציאות! 

בהכרעת הדין עדותה של המתלוננת ש.ל. נתמכת ע"י העדות של אביה, אך במציאות האב כלל לא היה בבית המשפט, לא העיד ואף כלל לא ידע על המשפט!

למעשה בהכרעת הדין מסכת הראיות הוחלפה בסיפורי בדים פרי דמיונם של שופטי בית הדין. השופטים יצרו עולם חדש, עולם בדיוני, המקביל לעולם האמיתי, כמו בספרו של  לויס קרול "עליסה בארץ הפלאות".

על בסיס הבדיות הללו הרשיע אותי בית הדין, אחרי ניתוח מעמיק של בדיות והנמקה הזויה בהתאם ל"ראיות" ו"כתב האישום המתוקן".

בגזר הדין הראיות הללו נעלמו כאילו לא היו מעולם. ההנמקה בגזר הדין מתבססת על איזכור של ראיות אמיתיות כאשר בית הדין לא מזכיר אף במילה אחת שראיות הללו הופרכו במהלך המשפט והתביעה אף מודיעה על כך! ההנמקה שהתבססה על מסכת הראיות הבדויות בהכרעת הדין נקשרת בגזר הדין למסכת הראיות האמתיות – והנה הפשע שלי "הוכח"!

התוצאה – הורשעתי בדין ללא כתב אישום, ללא עדויות עקריות וללא זירת העבירה!

בכך עשו השופטים שימוש לרעה בסמכות ובמעמד הרם והמיוחד שהמדינה נותנת להם, באמון והכבוד הרב שהציבור בישראל רוכש לשופטים ולמוסד בית המשפט.

הגשתי ערעור לבית המשפט העליון. עוד הייתה בי תקווה לזכות ביחס הוגן וצודק במשפט לפי החוק. זה לא קרה. השופטים אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר מבית המשפט העליון הצטרפו לשופטי בית המשפט המחוזי ואף הוסיפו בדיות פרי יצירתם. 

כמו קודמיהם, שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב – שופטי בית המשפט העליון קיבלו את החלטתם ההזויה פה אחד ללא אף הערה או מילה של הסתייגות.

בכך  הפכו שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר לשותפים מלאים למעשה חמור והזוי זה. מעשיהם אף חמורים יותר מאלה של שופטי ביהמ"ש המחוזי עקב מעמדם הרם במיוחד.

אינני יודע האם מדובר ברשלנות, בפזיזות או במעשה מודע של השופטים. 

יתכן שחלק מהשופטים פעלו מתוך רשלנות או פזיזות כאשר צירפו את חתימתם ללא בדיקה כפי שנדרש מהם.  לעומת זאת, אם חלק מהשופטים או כולם היו מודעים למשמעות של מעשיהם המצב חמור הרבה יותר.   

במצב זה אין פלא ששישה שופטים בכירים כל כך היו מלוכדים סביב החלטתם השקרית. כגודל השקר כך עומק ההזדוהות אתו של שקרנים. גסות קיצונית והיקף השקרים כמו גם עזות המצח של שופטת אמסטרדם השאירו לשאר השופטים שתי בררות בלבד – הסכמה מלאה או מלחמת חורמה על חוק, צדק ויושר אנושי. כולם בחרו בהסכמה מלאה עם השופטת. כולם בחרו בשותפות מלאה במעשה הנפשע - הרשעת שווא של אדם חף מפשע. פחד מאחריות על המעשה הנורא שביצעו במשותף ילכד את השותפים לסוד יותר מכל דבק שבעולם.

כך או כך - מדובר בעיוות דין משפטי ועובדתי, מהחמורים וההזוים ביותר שידעה המדינה, אשר נעשה ע"י שישה שופטים בכירים, בידיעה ברורה שלנאשם חסר ישע לפניהם יגרם נזק ממשי, חמור, תמידי וללא תקנה.  

כאשר השופט שלי טימן קם ועזב את המערכת המשפטית בטריקת דלת, כאשר הוא  בצדק ובאומץ לב האשים אותה בחוסר יושר ויושרה – האם הוא התכוון גם, ואולי קודם כל, למעשיו שלו עצמו? אם יש לו יושר ויושרה להם הוא קורא - הוא יקום ויודה במעשיו בעצמו ובקולו. התוודות זו היא הכרחית, היא תכפר, אפילו באופן חלקי בלבד, על העוולות שהוא יצר במשפט שלי. התוודות זו, של שלי טימן ושל שופטים אחרים, חייבת להיות כאן ועכשיו ולא בעתיד הרחוק, כאשר כבר לא יהיה ניתן לתקן את העוול שנגרם. 

קשה להאמין שמי שעשה משפט עוולה לאחר יעשה משפט צדק לעצמו, אבל עדיין יש לי תקווה קטנה שהם יהיו האלה שייזמו את התהליך של היטהרות של המערכת המשפטית, הם ולא קורבנותיהם.

כך כתב על החלטות של שני בתי המשפט עו"ד דרור ארד-אילון, יו"ר ועד האתיקה הארצית בלשכת עורכי דין, בבקשה לדיון נוסף שהוגשה לבית המשפט העליון :

"

45. כאשר ערכאת הערעור מאשרת פסק דין של הערכאה הדיונית המבסס ממצאי עובדה על סמך התרשמות בלבד, ובניגוד לראיות ולעובדות שנמסרו מפי העד שממנו התרשמה הערכאה הדיונית, הרי שבכך היא פותחת פתח להרשעתו של אדם לא על סמך עדות יחידה, אלא על סמך התרשמות חיצונית יחידה של הערכאה הדיונית. גישה זו מגבירה את סיכוני המשגה לשיא.

סוף דבר

46. הרשעת שווא היא אסון. היא פוגעת פגיעה אנושה בנאשם, בבני משפחתו וסביבתו. היא פוגעת פגיעה בלתי הפיכה באמון הציבור במערכת המשפט.

47. בקשה זו מוגשת גם בשל תחושת העוול הקשה שנגרם למבקש, בין היתר, בשל שורה של החלטות שיפוטיות שגויות ובלתי זהירות. פסק הדין של בית המחוזי שגה בניתוח הראיות שהוצגו בפניו, וקבע ממצאים עובדתיים שלא על יסוד הראיות שהובאו בפניו. זהו מהלך שפגע קשות בזכויותיו הדיוניות של המבקש. הוא התעלם למעשה לחלוטין מניהול הגנתו של המבקש, והספקות שהציב ביחס לראיות התביעה.

במתן תוקף לפסק דין כזה על ידי ערכאת הערעור יש משום אישרור למציאות בלתי נסבלת זו, לפיה ניהול הגנה על ידי נאשמים בעבירות מין תתייתר למעשה, שכן התרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות המתלוננת תגבר על כל פגם בראיות התביעה ותוביל להרשעה.

אין להשלים עם מצב זה. 

 "

  

זה לא חלום בלהות, זה לא סיפור אימים בדיוני. זו המציאות. זו מערכת הצדק במדינתנו הנאורה והדמוקרתית, במדינת ישראל במאה ה- 21.  "עליסה בארץ הפלאות",סיפורי קפקא, "1984" של אורוול? – לא, זה קורה בארצינו, כאן ועכשיו.  

מאת : משה גורליק

מייל : Judges.Israel@gmail.com

עודכן: 09.02.2015