הכרעת-דין

תפח (ת"א) 1183/05 מדינת ישראל נ' גורליק משה

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו		פח 001183/05
בפני	הרכב כב' השופטים: ש' טימן - אב"ד, ת' שפירא, י' אמסטרדם	תאריך:	27/03/2008

בעניין:	מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד ברכה פלוס	המאשימה
	נ ג ד
	גורליק משה ע"י ב"כ עו"ד מרוז משה	הנאשם

הכרעת-דין

אנו אוסרים פרסום שמותיהן של המתלוננות, וכל פרט שיש בו כדי לזהותן.

השופטת י' אמסטרדם

א) פתח דבר

1. האישום השני מייחס לנאשם עבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה-עבירה לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות סעיף 345 (ב)(1) ו- 345 (א) (2) לחוק העונשין.

האישום הראשון:

2. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום וגם כיום, משמש הנאשם כמאמן בשיטת "קונג פו", וכן מאמן בשיטת "איסאי" - אומנות לחימה שפותחה ע"י הנאשם המבוססת על תנועה טבעית של הגוף.

3. על פי הנטען באישום הראשון, במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, המתלוננת, ש.ל. היתה קטינה כבת 17 שנים לערך אשר התאמנה בקבוצת "קונג פו", אותה אימן הנאשם בהרצליה.

4. במהלך עונת החורף בשנת 2002, במועד שאינו ידוע למאשימה, חשה ש.ל. ברע בתום אימון ה"קונג פו" בהדרכת הנאשם, וחום גופה עלה. הנאשם הציע לה כי יסיע אותה לביתה במכוניתו, והיא נענתה להצעתו.

בעת שהנאשם וש.ל. ישבו במכוניתו החונה של הנאשם, הציע האחרון כי ש.ל. תפשיל את מכנסיה, והוא יטפל בה באמצעות לחיצות על נקודת אנרגיה הנקראת "צ'קרה", וזאת על מנת שתחוש טוב יותר.

5. עוד עפ"י הנטען בכתב האישום, הנאשם הפשיל את מכנסיה של ש.ל., החדיר את אצבעו לאיבר מינה, והניע את אצבעו בתנועות מעגליות. לשאלתה של ש.ל. לפשר מעשיו, השיב הנאשם כי הדבר נועד לשפר את הרגשתה.

6. לטענת המאשימה, במעשיו אלו בעל הנאשם את ש.ל., על ידי כך שהחדיר את אצבעו לתוך איבר מינה, לאחר שהשיג במרמה את הסכמתה לגבי מהות המעשה (להלן: "האירוע הראשון").

7. לאחר מס' חודשים, במהלך שנת 2002, במועד שאינו ידוע למאשימה הציע הנאשם לש.ל. להסיע אותה במכוניתו בסיום האימון ביחד עם שני תלמידים אחרים.

(כאן יוער, כי לאחר העדתה של ש.ל., תוקן כתב-האישום לבקשת ב"כ המאשימה ובהסכמת ב"כ הנאשם, באופן שהאירוע השני נשוא סעיף 7 אירע באביב 2003).

[ הערה 1 של מ.ג. : טעות חמורה של ביהמ"ש.

לא היה דבר כזה ויש על כך אישור מבית המשפט. זה נסיון לצור תשתית אמינה לטענה שקרית נוספת של ביהמ"ש שלפיה ש.ל. טענה כביכול בעדותה שהאונס קרה בשנה 2002-2003.

במציאות המאשימה מודיעה לביהמ"ש על שיחת טלפון עם אדם שלא זוהה בוודאות כנדרש והוצג על ידי המאשימה כנפגעת ש.ל.

התובעת מודיעה לביהמ"ש על כך שהנפגעת הודיעה לה בטלפון כי מצאה קבלות על תשלומים לנאשם בשנת 2003 (פרוטוקול עמ' 354 ש' 24 – עמ' 356 ש' 4 ).

ביהמ"ש הפך הודעה זו של התובעת, שהיא עדות מפי השמועה, לשורה שלמה של אירועים שלא היו מעלם:

-בקשה לתיקון כתב אישום

-הסכמה שלי לתיקון זה

-מתן אישר של ביהמ"ש לתיקון כתב אישום

-עדות שניה של ש.ל. בביה"מ אשר כוללת חקירה וחקירתה הנגדית ע"י עו"ד של הנאשם.

בסיכומי המאשימה התביעה העלימה את האירוע הזה, כלל לא הזכירה אותו כאילו לא היה וטענה שכל האירועים עם ש.ל. קרו במהלך השנה 2001-2002]

בסיכומי המאשימה התביעה העלימה את האירוע הזה, כלל לא הזכירה אותו כאילו לא היה וטענה שכל האירועים עם ש.ל. קרו במהלך השנה 2001-2002.

ש.ל. והאחרים עלו למכוניתו של הנאשם, כשש.ל. יושבת במושב הקדמי ליד הנאשם, והאחרים במושב האחורי. לאחר שהאחרים ירדו מהרכב, הסיע הנאשם את ש.ל. לביתה.

8. בהגיעם לפתח ביתה של ש.ל, עצר הנאשם את רכבו, קירב את פניו אל פניה, וניסה לנשקה. ש.ל. התרחקה ופתחה את דלת המכונית על מנת לצאת מהמכונית. בתגובה, אחז הנאשם בחוזקה ברגלה ושאל אותה: "לאן את הולכת?", אך ש.ל. נסה לביתה.

9. לטענת המאשימה, הנאשם ניסה במעשיו אלו לבצע מעשה מגונה בש.ל. לשם גירוי או סיפוק מיני (שני האירועים ביחד להלן:"האישום הראשון").

האישום השני:

10. עפ"י הנטען באישום השני, במועד הרלבנטי לכתב האישום, המתלוננת ע.ה. היתה קטינה בת 14 ושמונה חודשים, וסבלה מכאבי גב עקב עיסוק אינטנסיבי במחול. ע.ה. הצטרפה, על פי הצעת הנאשם, לאימוני "איסאי" בקבוצה אותה הדריך.

11. במהלך עונת האביב, בשנת 2002, במועד שאינו ידוע למאשימה, לאחר שהסתיים אימון ה"איסיאי" בהדרכתו של הנאשם, הציע הנאשם לע.ה. כי תשאר באולם האימונים, והוא יטפל בה על מנת להקל עליה את כאבי הגב מהם סבלה.

12. לאחר שמשתתפי אימון האיסיאי יצאו מהאולם, הורה הנאשם לע.ה. לשכב על הרצפה, וכשעשתה כן, החל הנאשם ללחוץ על בטנה בשתיים מאצבעותיו, תוך שהוא מסביר לה, כי הוא לוחץ על נקודות אנרגיה הנקראות "צ'קרות". בהמשך לאמור לעיל, הכניס הנאשם את ידו למכנסיה של ע.ה, ולחץ על איבר מינה מעל התחתונים שלבשה, וזאת במשך מספר שניות. לאחר מכן, הכניס הנאשם את ידו מתחת לתחתוניה של ע.ה., ובמשך מס' דקות הניע את אצבעותיו בין איבר מינה לבין פי הטבעת שלה, תוך שהוא מסביר לע.ה כי הוא מטפל בנקודות האנרגיה - "צ'קרות" כאמור.

לטענת המאשימה, במעשיו אלו, ביצע הנאשם מעשה מגונה בע.ה., לאחר שהשיג במרמה את הסכמתה לגבי מהות המעשה (להלן: "האישום השני").

ב) גדר המחלוקת

13. הנאשם מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום, וטוען שהוא לא ביצע את המעשים המיוחסים לו, ואף לא נקט בשיטה טיפולית כזו כלפי המתלוננות או כלפי תלמידים אחרים.

14. לחילופין, טוענת ההגנה, כי אם בית המשפט יעדיף את גירסת ע.ה. על פני עדות הנאשם, תטען ההגנה, כי הטיפול שהציע לה הנאשם הוא טיפול מוכר וידוע ברפואה האלטרנטיבית, והמחלוקת היחידה בין המומחים היא מידת השימוש בשיטה טיפולית זו.

עוד טוענת ההגנה, כי מאחר והנאשם היה מודע לשיטה טיפולית זו, התביעה לא הוכיחה את יסודות עבירת המעשה המגונה במירמה.

15. ההגנה אף טוענת, כי אם בית המשפט יעדיף את עדותה של ש.ל. על פני עדות הנאשם, תטען ההגנה, כי לא הוכחו יסודות עבירת האינוס, שכן ש.ל. אינה יכולה להגדיר את מהות המעשים שלטענתה, בוצעו בה, ועל בסיס השערותיה בלבד לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה.

ההגנה מוסיפה וטוענת, כי נוכח נסיבות האירוע הראשון ברכב, ש.ל. לא יכולה היתה לסבור שמדובר בטיפול רפואי, והתביעה לא הרימה נטל ההוכחה המוטל עליה באישום של אינוס בהסכמה שהושגה במירמה לגבי מהות המעשה.

ג) נוכח ההשתלשלות הכרונולוגית אדון תחילה באישום השני שהינו בפועל האירוע הראשון עפ"י סדר זמני האירועים, והוא קשור לע.ה.

ראיות המאשימה לאישום השני:

עדותה של המתלוננת ע.ה.

16. ע.ה, ילידת 28.9.87, שירתה ביום מתן עדותה כחיילת בחיל המודיעין. היא סיפרה בעדותה בביהמ"ש, כי בשנת 2002, עת למדה בכיתה ט' היא נהגה לרקוד כחמש פעמים בשבוע בסטודיו למחול בהרצליה, ברחוב סוקולוב 56, מעל הספרייה העירונית (להלן: "הסטודיו").

לדבריה, עקב אימוני המחול האינטנסיביים, היא סבלה מכאבים שונים בגבה ובברכיה והדבר הטריד אותה מאד, ואף עורר בלבה חשש להמשך עתידה כרקדנית. ע.ה. חלקה את תחושותיה אלו עם אנשים רבים, לרבות מתאמנים אחרים בסטודיו (עמ' 19 ש' 16-15 ).

מערכת היחסים בין ע.ה. לנאשם

17. ע.ה. פגשה את הנאשם בסטודיו, בעת שלימד "קונג פו" באולם המקביל לאולם המחול בו רקדה. הם חלפו לעיתים קרובות במסדרון אחד על פני השני, ובירכו איש את רעהו לשלום.

בהמשך, התפתח בין ע.ה. לנאשם קשר ידידותי, בין השאר, באמצעותו של שי חי (להלן: "שי") והנאשם החל להתעניין במצבה הרפואי של ע.ה., ואף הציע לה דרכים לטפל במכאוביה באמצעות לחיצות באוזן, בכתף ובראש.

בהמשך, הוא עצמו לחץ מספר פעמים באזנה או בכתפה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 5-4).

כמענה לכאבי הגב והברכיים מהם סבלה, הציע הנאשם לע.ה. להצטרף לחוג בו לימד מדי יום ו' בשיטת "איסאי", באולם ששכר בסטודיו.

18. ע.ה. ראתה במערכת יחסיה עם הנאשם – מערכת יחסים ידידותית גרידא, והנאשם עצמו היווה עבורה דמות סמכותית ומוערכת (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 20-19), והיא סמכה עליו, ללא עוררין, כלשונה: "כל דבר שהוא אמר האמנתי לו שזה נכון" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 21).

ע.ה. הוסיפה וציינה, כי בנוסף לאמון המלא בנאשם, היא אהבה והעריכה אותו (עמ' 16 שורה 15), בהסבירה כי במילה "אהבה" היא מבטאת את הערכתה כלפיו, מאחר ודאג למצבה הבריאותי, והיא ראתה בו דמות סמכותית.

בחקירתה הנגדית הוסיפה "אהבתי אותו כבנאדם שרוצה לעזור, שאכפת לו. נראה לי רציני, לא הייתי חושבת עליו שהייתי חוזרת הביתה". (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 25-22, ועמ' 22 שורות 10-9 ).

תיאורה של ע.ה. את האירועים נשוא כתב האישום

19. לדברי ע.ה., ביום האירוע – יום ו', סמוך לחג הפסח 2002, היא הייתה בת 14 ושמונה חודשים לערך. עובר לאירוע היא הספיקה להשתתף ב- 2 – 3 שיעורים בשיטת איסאי. ביום האירוע הנאשם הורה לה להישאר בסטודיו אחרי השיעור, לאחר שכל המתאמנים ילכו, וזאת על מנת לעזור לה לעשות "משהו" שיקל על הכאבים בגבה.

ע.ה. ציינה כי היא לא חששה להישאר לבד עם הנאשם אחרי השיעור משום שלא העלתה על דעתה את שעתיד להתרחש, וסברה לתומה שבכוונת הנאשם להדריכה בביצוע תרגילי מתיחות על פי המתכונת אותה לימד בשיעורים (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 23-20).

הסטודיו היה שומם מאדם, מאחר שבימי שישי לא מתקיימים שיעורים נוספים, והספרייה העירונית עצמה סגורה. כמו-כן, לא ניתן, לדברי ע.ה., לראות מה מתרחש באולם מבעד לחלון הסטודיו או מבעד לדלת, וזאת מאחר שמעשיו של הנאשם התרחשו בקצה האולם, במרוחק מהדלת. חלונות הסטודיו פונים לרחוב, ובהיותם מכוסים וילונות, לא ניתן לראות דרכם את המתרחש על הרצפה (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 7-6, ועמ' 27 שורות 28-22).

20. לאחר שכל התלמידים עזבו את הסטודיו, הורה הנאשם לע.ה. לשכב על גבה כשברכיה מכופפות וכפות רגליה צמודות לרצפת האולם.

ע.ה. עשתה כדבריו, והנאשם החל לעסות את בטנה התחתונה מעל הגופיה שלבשה, כשהוא מסביר לה אודות הטיפול שבכוונתו ליתן לה, שעניינו עיסוי "צ'קרות".

לדברי ע.ה, היא הופתעה מהמגע של הנאשם בביטנה, ולכן קפצה בחוסר נוחות, אך הנאשם הרגיע אותה בהסבירו שבבטן התחתונה מצויה "צ'קרה" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 17-12).

בהמשך, תיארה ע.ה, כי הנאשם הכניס את ידו למכנסיה, בתחילה מעל לתחתוניה, כשהוא מסביר לה תוך כדי מעשה שהוא תר אחר נקודת ה"צ'קרה" הממוקמת בין פי הטבעת לאיבר המין. בהמשך הכניס הנאשם שתיים מאצבעותיו מתחת לתחתוניה של ע.ה, כשלדבריו, הוא מחפש אחר נקודת "הצ'קרה" שעיסויה אמור להקל על כאבי הגב שחשה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-23, ועמ' 8 שורות 7-6).

כלשונה: "אז הוא התחיל לעסות את הבטן התחתונה בטענה שיש שם צ'קרה.

ש. כשאת אומרת בטן תחתונה למה את מתכוונת?

ח. מתחת לטוסיק, קצת מעל לחגורה... בהתחלה מעל הגופיה, ואז ככה תוך כדי שהוא מסביר... הוא בודק בטן רכה עם 2 אצבעות, והוא הסביר שזה צ'קרה, ואז תוך כדי שהוא מסביר, הוא הכניס את היד מתחת למכנסים על התחתונים בהתחלה. בהתחלה הוא אמר שהוא מחפש נקודת צ'קרה שהיא נמצאת בין פי הטבעת לאיבר המין, הוא כאילו לא מוצא אותה, אז הוא הכניס את היד כאילו מתחת. אחרי זה קפצתי כזה, כאילו רפלקס, לא הבנתי מה הוא עושה. הוא אומר אני מכיר, אני עושה את הטיפול הזה הרבה פעמים. אני מכיר את זה, אני רק שניה, מחפש את הנקודה. נשאר עם שתי אצבעות וזהו.

ש. נמצא עם שתי אצבעות איפה?

ח. פי הטבעת ואיבר המין.

ש. מתחת לתחתונים.

ח. כן.

... הוא מחפש את הצ'קרה שנמצאת שם באמצע. הוא אמר לי, שאם הוא כאילו, ברגע שהוא מעסה אותה זה יקל על הכאבים בגב. הוא לא הסתכל עלי, הוא הסתכל רחוק ממני, הוא המשיך את אותו דבר עם שתי אצבעות, ואחרי שתיים או שלוש דקות הוא אמר 'או.קיי. סיימנו'. (עמ' 7 שורה 14 עד עמ' 8 שורה 12).

וכן:

"נרתעתי כזה, כי לא הבנתי איך הוא פתאום נוגע בי בבטן, לא הייתי מוכנה לזה. לא ציפיתי את זה. פתאום עשיתי תנועה של כאילו מה קורה פה, הוא אמר לי: זה בסדר, יש פה צ'קרה, שהיא שאם מטפלים בה היא מזרימה דרכה אנרגיה, זה יקל לך על הגב. זה בסדר אני מכיר את זה, אז לא אמרתי כלום..." (עמ' 25 ש' 16-12).

21. ע.ה. הדגישה, כי הנאשם לא החדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה, אלא עיסה בין איבר המין לפי הטבעת (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 15).

בחקירה הנגדית אף הבהירה כי הנאשם לא הפשיט את תחתוניה ומכנסיה, אלא הסיט הצידה את מכנסיה ותחתוניה, והכניס ידו דרכם. הנאשם הותיר את אצבעותיו מתחת לתחתוניה בין איבר מינה ופי הטבעת במשך כשתיים-שלוש דקות, ולאחר מכן ציין כי סיים את הטיפול.

בשלב זה, היא קמה ממקומה, הרימה את תחתוניה ומכנסיה ויצאה ביחד עם הנאשם מהאולם.

בחקירתה הנגדית הבהירה ע.ה שתחתוניה ירדו/זזו תוך כדי הנגיעות שנגע בה הנאשם, אך הוא לא הוריד את תחתוניה עד למטה אלא הם "ירדו קצת" (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 31).

22. לדברי ע.ה., במהלך מעשיו המתוארים לעיל של הנאשם, היא בהתה בתקרה ולא זזה ממקומה. היא אף לא דיברה או ביקשה ממנו לחדול ממעשיו משום שלדבריה היא קפאה ממבוכה, על אף שהאמינה שהמעשים המבוצעים בה מהווים חלק מטיפול (עמ' 25 שורות 21-20 ועמ' 28 שורות 4-1).

23. עוד לדבריה, במהלך מעשיו הנאשם דיבר עימה על צ'קרות, וכן אמר לה, כי היא לוקה בחוסר איזון במיניות שלה, והדבר ישפיע עליה בהמשך (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 9-6).

24. לטענת ההגנה, ע.ה צחקה בעת המעשה, כך עפ"י הודעתה במשטרה (ההודעה לא הוגשה), בעדותה בביהמ"ש הכחישה ע.ה. כי צחקה, ובחקירה הנגדית הבהירה, כי אם צחקה, והיא אינה זוכרת זאת, וזה נראה לה גם לא הגיוני, אך אם עשתה כן, היתה זו תגובה שנבעה ממבוכה (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 10-5), ומדובר לכל היותר ב"גיחוך ממבוכה", כלשונה:

"יכול להיות שצחקתי כשהוא נגע לי בבטן, כשקפאתי, אותה תגובת רפלקס מאי-נעימות, יכול להיות, וזה גם לא צחוק, זה גיחוך ממבוכה. אחרי זה שהוא עשה כבר את מה שהוא עשה - לא צחקתי." (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 24-22).

ע.ה. הבהירה, כי "חיכיתי מאד שזה יגמר, מאד" (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 18-16) ובחקירה נגדית הוסיפה שזו היתה פעם ראשונה בחייה שגבר נגע באיבר מינה (עמ' 44 לפרוטוקול שורות 24-21).

25. ע.ה. הוסיפה וציינה, כי בטרם עזבו את הסטודיו, ציין באוזניה הנאשם, שהוא אינו כפוף לסודיות רפואית, אם כי אינו מספר לאיש על הטיפולים שהוא מעניק. בהמשך, הציע לע.ה. הסעה לביתה, וכשזו השיבה בשלילה, הם ירדו שניהם במדרגות הסטודיו, ונפרדו איש לדרכו.

26. לאחר המקרה, היא חשבה, לדבריה, על זה "קצת באותו יום, וזה ממש הביך אותי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 29) עד שלבסוף החליטה "שאיני חושבת יותר" על המקרה, ושהיא "נועלת אותו ולא חושבת עליו יותר", שכן לדבריה "לא רצתה להיזכר בזה בכלל" (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 4). בצד החלטתה שלא לחשוב אודות האירועים ולהדחיק אותם, היא גם החליטה שלא ללכת יותר לשיעורים שהעביר הנאשם בשיטת איסאי (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 30), אם כי המשיכה ללכת לשיעורי המחול בסטודיו.

משנשאלה ע"י הנאשם מדוע הפסיקה להגיע לשיעוריו, היא השתמטה ממנו באמתלה לפיה, העומס בשיעורי המחול, אינו מאפשר לה להתפנות לשיעוריו.

27. אין מחלוקת כי ע.ה. לא סיפרה על אשר התרחש לאביה שבא לקחתה מהסטודיו. לדבריה, היא לא סיפרה לו דבר מאחר שהאירוע הביך אותה מאד, ואף הגעיל אותה (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 5 ו- 29-28).

28. בחקירתה הנגדית לא שללה ע.ה. את האפשרות שהיא הדחיקה את האירוע, ועל כן, על אף האירוע, היא הגיעה לאולמו של הנאשם, ובירכה אותו לשלום כפי שנהגה לעשות לפני כן. תחילה ציינה, כי עפ"י זיכרונה, היא לא חיבקה או נישקה אותו, כטענת תלמידים אחרים, אך מערכת היחסים ביניהם היתה כאמור, ידידותית. בהמשך, היא לא שללה אפשרות של חיבוק או נשיקה, אך לדבריה, היא הדחיקה את המעשה, ו"נעלה" את האירוע (עמ' 39-36 לפרוטוקול).

לדברי ע.ה, היא סבלה מסיוטים בשנתה במשך שנתיים, אך היא לא ידעה לשייכם לאירוע (עמ' 39 שורה 13). כמו כן, היא פחדה מחושך, ואף חוותה בעיות בקשר אינטימי עם בן זוג (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 17).

29. כשנה לאחר האירוע המתואר לעיל, היא נפלה על עצם הזנב בבית הספר ונפצעה. עקב כך היא לא יכולה היתה להשתתף בשיעורי המחול, אם כי המשיכה להגיע לסטודיו כדי לצפות בשיעורים אלו. בהיותה בסטודיו, היא פגשה בנאשם, שהציע לבדוק את פציעתה.

ע.ה. הדגישה, כי היא לא ביקשה מהנאשם שיטפל בה ו/או יגע בה, ולמרות שהיא אמרה לו שהיא אינה מעוניינת שיגעו בה, הוא תפס אותה וסובב אותה על הבטן, וגרם לה לכאב, ובתגובה היא צעקה ובכתה.

הנאשם הציע לה לפנות לחדר מיון הואיל ולאור תגובתה מדובר בעניין רציני, ואף הציע להסיעה לשם.

30. ע.ה הביעה דעתה, כי במקרה זה, למיטב הבנתה, לנאשם היתה כוונה טובה כשנגע בגבה, והוא אכן ביקש לסייע לה בכאבה (עמ' 58 לפרוטוקול ש' 6-5). ברם, המקרה גרם לה בתת-מודע להיזכר באירוע שקרה שנה קודם לכן, ויתכן ותגובתה הקיצונית – בכייה וצרחותיה שהיו מוגזמים לבדיקה של עצם הזנב, נבעו מהיזכרותה בארוע הקודם.

ע.ה. נשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע לא התנגדה למעשי הנאשם עת סובב אותה כדי לבחון את עצם הזנב, ועל כך השיבה, כי הגם שלא התנגדה לו פיזית, היא התנגדה מילולית באומרה לנאשם שאינה מעוניינת שהוא ייגע בה, אך למרות דבריה, הנאשם סובב אותה בכוח והשכיב אותה על בטנה (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 18-16, 27-23; עמ' 61 ש' 16-14).

הנסיבות שהובילו להגשת התלונה במשטרה

31. בחלוף שנתיים מיום האירוע, וכשבועיים ומחצה בטרם הגישה תלונתה במשטרה, ביקרה ע.ה. בסטודיו החדש לאומנויות לחימה שפתח שי - ידיד אותו הכירה מהאימונים בסטודיו. לדבריה, שי היה בעבר תלמידו של הנאשם במשך שנים רבות, אך בעת שבאה לבקרו, היא ידעה שיש ביניהם יריבות (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 2-1). בחקירתה הנגדית הוסיפה וציינה ע.ה, כי בין הנאשם לשי "היה סכסוך מאד גדול, תחרותי." (עמ' 65 לפרוטוקול, שורה 10). בעת שבאה לבקרו, סיפר לה שי ש"יש שמועות שמשה הטריד מישהי מינית" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 5), ובהמשך סיפר לה שהמוטרדת היא נערה בשם ש.ל. המתאמנת אצל הנאשם באימוני "קונג פו".

לדברי ע.ה, היא התייחסה בתחילה לכך שמדובר בשמועה, והגיבה בפליאה, ואף ניסתה לשכנע את שי, כי אין אמת בדבר, שכן מדובר באדם מבוגר ואב לילדים, "אמרתי זה לא נראה לי הגיוני, זה משה, זה בן אדם שאנחנו מכירים" (עמ' 70 שורות 10-1) ברם, לאחר ששי פירט בפניה אודות המקרה של ש.ל. (עמ' 68 לפרוטוקול שורות 27-22) היא השתתקה, מאחר ונזכרה במקרה שלה, ואמרה לשי ש"נראה לי שזה קרה גם לי", וכן: "נראה לי שהוא נגע גם בי" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 12 ו-15).

32. בעקבות הדברים שסיפר לה שי, נזכרה ע.ה. לדבריה, במה שעולל לה הנאשם, והדבר עורר בה עצב, וגרם לה לבכי, והיא הלכה לביתה. לטענתה, היא חשה עוד קודם לסיפורו של שי רתיעה מהנאשם שהחלה ביום האירוע, אך היא לא הצליחה להבהיר לעצמה מהי הסיבה המדויקת לדחייה שהיא חשה כלפיו. (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 23-22).

ע.ה. הסבירה כי נוסח דבריה לשי - "נראה לי..." לא נבע מכך שהיא לא הייתה בטוחה במעשים שנעשו בה, אלא, כי "רק אז התחלתי להזכר" (עמ' 68 לפרוטוקול שורות 15-8).

דבריו של שי הם שגרמו לה "להצפת" הארוע, כלשונה:

"היום אני בטוחה שזה קרה, אין פה ספק, גם לפני כשהגשתי את התלונה במשטרה לא היה לי ספק. הספק היה באותה שניה, שהוא שאל אותי, באותו רגע. אתה שואל למה אמרתי נראה לי, כי רק אז התחלתי להזכר" (עמ' 71 לפרוטוקול שורות 33-31).

ע.ה. הכחישה ששי "הכניס לה את זה לראש" (עמ' 71 לפרוטוקול שורה 1).

33. בשעות הערב של אותו יום בו ביקרה את שי, התקשר הלה אליה וניסה לשכנעה לספר לו בדיוק מה קרה בינה לבין הנאשם, כשהוא מנסה לנחש בעצמו את אופי ומהות האירועים. לדברי ע.ה, היא לא סיפרה לשי את פרטי האירוע מכיוון שהיא חשה מבוכה ובושה, ו"הוא הבין בערך, לא רציתי לספר" (עמ' 74 לפרוטוקול שורה 6), על אף הדברים המצומצמים שסיפרה לו הפציר בה שי לגלות לאביה או לאדם קרוב את אשר אירע, וללכת להתלונן במשטרה.

34. באותו לילה, היא אכן התקשרה לאביה (הוריה גרושים והאב אינו מתגורר עימה ועם אמה) וסיפרה לו בבכי, כי "אני חושבת שמישהו לפני שנתיים בערך נגע בי".

וכן:

"נראה לי שמישהו הטריד אותי מינית, אני לא בדיוק יודעת." (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 29-28 ושורה 32).

למחרת בבוקר, היא גם סיפרה במבוכה באופן כללי לאמה על אשר אירע, והוריה הציעו לה לגשת למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ברעננה.

ע.ה. ציינה כי לא סיפרה להוריה כל אשר אירע "לא סיפרתי אף פעם מה בדיוק... זה ממש מביך אותי... לא רציתי שהם ידעו" (עמ' 11 שורות

22-21).

בחקירתה הנגדית ציינה ע.ה, כי בשלב זה (שלב השיחה לאביה), היא כבר נזכרה בפרטי האירוע שאירע כאמור שנתיים קודם לכן, ואמרה לאביה שהיא בטוחה בפרטי האירוע, אך לא היתה בטוחה אם מדובר במעשה מגונה או הטרדה מינית, וכןדד לא היתה בטוחה אם מה שבוצע בה היה מעשה אסור, אם לאו. (עמ' 78 לפרוטוקול שורות 14-1).

35. בפגישה שהתקיימה עם נציגת מרכז נפגעי תקיפה מינית, סיפרה לה ע.ה. את שאירע, ולאחר זמן מה, בהמלצתם ובליווי אחת נציגות המרכז, היא ניגשה למשטרה, והגישה תלונה נגד הנאשם (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 29-28).

36. בחקירתה הנגדית הסבירה ע.ה. כי במועד האירוע היא היתה חסרת נסיון ותמימה, ולא הבינה את פשר המעשים ומשמעותם. "ההארה" באה כשנודע לה שהנאשם הטריד בת נוספת. עובדה זו, בנוסף להתבגרותה, הביאו אותה להבנת פשר מעשיו, וכאשר פנתה להתייעצות במרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית הובהר לה שמדובר במעשים אסורים (עמ' 79 לפרוטוקול שורות 19-10 ו- 31-29, ועמ' 80 שורות 7-1).

הפגישה עם ש.ל.

37. בטרם הגשת התלונה במשטרה, ובעידודו של שי, נפגשה ע.ה. עם ש.ל - המתלוננת באישום השני. לדבריה של ע.ה, היא לא הכירה את ש.ל לפני הגשת התלונה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 19), ואף לא עמדה עמה בקשר לאחר כן (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 2). השתיים נפגשו בעיר הרצליה, ובפגישתן, סיפרה ע.ה. לש.ל. על מעשיו של הנאשם. כלשונה:

"אני סיפרתי לה מה קרה אצלי, גם כן לא אמרתי הכל, אמרתי כאילו ככה שאפשר להגיד איך זה הגיע לזה, מהו הטיפול, דרך הסבר של הצ'קרות, וכל זה..."

וכן:

"אמרתי לה מה הוא עשה לי, לא חושבת שפירטתי בדיוק. אמרתי לה שהוא הכניס את היד, אבל לא פירטתי אחרי זה. היא אמרה לי שהיא לא מוכנה להגיד מה הוא עשה, אבל דומה" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 23-22).

38. באותו מעמד ביקשה ע.ה. מש.ל. להגיש תלונה במשטרה על האירוע שלטענתה אירע לה, אך ש.ל. אמרה כי היא לא רוצה לערב את משפחתה, ולא רוצה שידעו, וכי "היא לא רוצה לפתוח את זה. עדיף לה לא להתעסק עם זה". (עמ' 76 לפרוטוקול שורות 4-1).

בהמשך, סיפרה ע.ה, היא פנתה בלוויית הוריה למנהלות הסטודיו כדי לעדכן אותן באירועים, וכדי לדרוש את הפסקת השכרת האולם לנאשם.

39. מעדותה של המתלוננת השניה - ש.ל. עלה כי ע.ה. בקשה ממנה להגיש תלונה, ואף אמרה לה ש"היא הגישה תלונה במשטרה" (עמ' 232 שורה 17) קיימת סתירה בנקודה זו בין השתיים, אך אני מעדיפה בעניין זה את דברי ע.ה., אשר היתה בטוחה כי פגשה את ש.ל. בטרם הגשת התלונה, ומאחר והיא זו שפנתה למשטרה – זיכרונה עדיף על זיכרונה של האחרת.דד

40. ע.ה. הסבירה את הגשת התלונה למשטרה באיחור בכך שהדחיקה את האירוע, ותחושותיה היו של בלבול באשר לכוונתו האמיתית של הנאשם במעשים שעוררו בה התנגדות. בח.נ. הסבירה: "אני יכולה להגיד לך שאחרי שנתיים שנזכרתי, ואחרי שאמרו לי שיש עוד ילדה, ואחרי שהגדירו לי את זה, מן הסתם שאז נפל לי האסימון. זה לא כזה תמים שהוא רצה לעזור לי" (עמ' 39 ש' 6-4).

ובהמשך: "בטח שאני רואה את זה באור אחר ... באותו יום שזה קרה, לא ראיתי את זה בחומרה שאני רואה את זה עכשיו ... ההבדל בין גיל 14 לגיל 16 ...". (עמ' 45 שורות 2-1 ו- 8).

תימוכין לכך מצוי בשיחתה של ע.ה. עם אביה עת טענה כי היא חושבת שמישהו לפני שנתיים בערך נגע בה (עמ' 10 שורות 29-28).

ראו דברי אביה: "בתי התקשרה אלי בלילה בחצות והיתה מאד נסערת ובכתה ואמרה 'אני חושבת שעברתי תקיפה מינית" (עמ' 45 ש' 22-21), שמישהו נגע בה לפני שנתיים. אביה של ע.ה. אישר, כי לאחר שבתו שמעה על המעשה שבוצע בש.ל. המעשה שביצע בה "התקבל אצלה באור אחר" (עמ' 46 שורות 13-10). בהמשך סיפרה לאביה על הרגשת הגועל שחשה למעשי הנאשם, בהיזכרה בפרטים כגון: שזבוב הלך עליו, והוא לא רחץ ידיו.

העימות במשטרה

41. בתאריך 4.11.04 התקיים עימות בין ע.ה. לבין הנאשם.

קלטת העימות הוגשה וסומנה ת/1א', דוח העימות סומן ת/1, ותמליל העימות סומן ת/11.

במהלך העימות שערכה המשטרה בין הנאשם לבין ע.ה, בכתה האחרונה, ועימתה את הנאשם עם מעשיו. הנאשם טען, כי לא היו דברים מעולם, וכל האירוע הוא פרי דמיונה (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 7-4), תוך שהוא פונה אליה בגסות ובלשון בוטה: "את פשוט דפוקה, מה שאת אומרת זה סרט בדיוני", "את משוגעת", וכו' (עמ' 4-3, 6, ו-8 בהתאמה לדוח העימות שהוגש וסומן ת/1).

לאחר העימות, מסרה ע.ה. הודעה שניה במשטרה.

42. במהלך עדותה נשאלה ע.ה. לגבי טענות ההגנה, והיא דחתה אותן אחת לאחת. כך, השיבה כי שי אמנם הביא לידיעתה את סיפורה של ש.ל. והעביר לבקשתה את מספר הטלפון שלה, אך היא מעולם לא חלקה עימו את פרטי האירוע האינטימיים הקשורים אליה (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 27-21).

ע.ה. אישרה כי שי רצה שתתלונן נגד הנאשם, אך להבנתה הדבר נבע מדאגתו אליה (עמ' 80 שורות 20 ו- 23).

כך גם הכחישה ע.ה. כי התחבקה ו/או התנשקה עם הנאשם לפני או אחרי האירוע, בציינה כי יתכן והפגינה ידידות וחיבה אליו באמצעות לחיצת יד או חיבוק, וזאת מאחר והדחיקה את האירוע. ברם, לא התקיימו ביניהם יחסי קירבה אינטימיים (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 2-1).

עדותו של ערן ה.

43. העד (להלן: "ערן") הינו של אביה של ע.ה., ומשמש מהנדס בתעשייה האווירית. מעדותו עולה, כי לאחר הגירושין מאמה של ע.ה. נותרה האחרונה פגועה, אך מערכת יחסיו עמה – טובה וקרובה.

לדבריו, במועד בלתי ידוע בחודש יוני 2004, בשעת חצות התקשרה אליו ע.ה. כשהיא נסערת ביותר, ואמרה לו שהיא חושבת שעברה לפני כשנתיים ניצול מיני או הטרדה מינית (עמ' 171 לפרוטוקול שורות 13-10, ושורה 32). העד הדגיש כי אינו זוכר את המילים המדויקות בהן השתמשה בתו כדי לתאר את שקרה לה, והיא גם לא תארה כמעט את פרטי האירוע, אלא דיברה באופן כללי, אך ציינה את מבצע המעשה – הנאשם, ואת תגובתה למעשה – "שהיא נגעלה" (עמ' 174 ש' 31). לדבריה, רק עתה כשהתברר לה שהנאשם ניסה לאנוס אחרת, היא הבינה ש"הטיפול הרפואי" שהנאשם ביצע בה היווה "פגיעה בגופה". היא אמנם לא פירטה, אבל מדבריה עולה כי היא הבינה כבר אז, "שיש כאן משהו לא בסדר" (עמ' 173 ש' 14-12).

"באותו רגע שהיה לה הטיפול היא הרגישה לא נוח עם זה" (עמ' 181 שורות 30-29).

עוד לדברי העד, שי סיפר לע.ה. על המקרה של ש.ל. והציע לה ליצור קשר עם הוריה שלה, ולספר להם על שארע לה.

מאחר וע.ה. דברה על אירוע שאירע לפני כשנתיים, אביה לא היה נסער כמוה, ואת האדישות המסוימת בה נקט הוא מסביר: "לא הנחתי שקרה כאן אסון... הייתה לי הרגשה, מהולה בתקווה אם אתם רוצים, שאונס זה לא היה. אני יודע, הנחתי שהוא ליטף אותה, נגע בה, לא ציפיתי למשהו חמור." (עמ' 173 שורות 19-16 לפרוטוקול).

44. בהמשך, למחרת או מספר ימים לאחר השיחה המתוארת לעיל, הוא ניגש עם בתו ועם אמה למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ברעננה. לדבריו, במרכז דנו עם בתו ע.ה. באפשרות הגשת תלונה כנגד הנאשם.

העד הסביר כי מה שהיה חשוב לו זה שבתו תצא מהפרשה "ללא צלקות", ובלי נזקים לעתיד, הוא גם פחד "שיטחנו אותה במשפט". יחד עם זאת, הוא ידע כי ע.ה. לא תוכל לסבול מצב בו הנאשם יבצע מעשים נוספים בנערות אחרות. לדבריו, הוא היסס רבות אם לתמוך בהגשת תלונה למשטרה מפני שחשש מתוצאות ההליך המשפטי על בתו "אך היא אמרה לו שצריך לעצור שלא יקרה לעוד ילדה" (עמ' 184 שורה 9).

לאחר שע.ה. התייעצה עם גורמים במרכז לסיוע, היא החליטה להגיש תלונה במשטרה (עמ' 174 שורות 7-5).

45. בחקירתו הנגדית מוסר ערן כי עת פנו להגשת התלונה במשטרה ע.ה.היתה קצת מבולבלת והתקשתה להגדיר את שנעשה לה על ידי הנאשם, הוא מוסיף "...אני יודע שהיא הייתה יותר נבוכה מאשר שהיא לא היתה בטוחה שזה קרה. היא פשוט לא ידעה איך לקרוא לזה.." (עמ' 179 שורות 33-32, ועמ' 180 שורה 1).

כמו-כן לדבריו, לאחר שבתו שמעה על המקרה האחר "היא פתאום ראתה את זה באור אחר" (עמ' 181 ש' 28-27).

וכן:

"מה שהבנתי, שכתוצאה ממה שהיא שמעה על משה, היא הבינה שהיה משהו נכון בהרגשה שלה אז, שזה לא בסדר" (עמ' 186 ש' 21-19).

עדותה של רותי סילברמן

46. העדה עוסקת ברפואה סינית מזה כ-12 שנה, ומשמשת מרצה במכללת "רידמן", וכן היא בעלת קליניקה פרטית לטיפול ברפואה סינית. היא לימדה החל משנת 1990 במכללה לרפואה משלימה, ואף עברה השתלמויות בסין.

מדברי העדה סילברמן עלה, כי "צ'קרה" הוא מונח הלקוח מתחום הרפואה הסינית, ומשמעו - מרכז אנרגטי. ברפואות אחרות ובאסכולות שונות נחשבת נקודת הצ'קרה כנקודת דיקור (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 24-18). בפועל, "צ'קרה" ו"נקודת דיקור" הן מילים נרדפות לנקודות טיפול הממוקמות באזורים שונים בגוף האדם (עמ' 90 שורה 22 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה וציינה העדה סילברמן, כי בגוף האדם יש 7 נקודות "צ'קרה", מרכזיות, כשאחת מהן קרויה "CV1" וממוקמת אצל גברים בין פי הטבעת לבין האשכים, ואצל נשים בין פי הטבעת לואגינה, אך לא בתוך הואגינה (עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 9-7).

47. העדה הסבירה, כי אין הכרח להשתמש בנקודה בגב כדי לטפל בבעיה מסוימת הנמצאת בגב, וכי ניתן להשתמש לצורך טיפול בכל אחת מהנקודות המצויות בגוף האדם. באשר לנקודה הנמצאת בין פי הטבעת לואגינה, מדובר בנקודה שלא מקובל להשתמש בה עקב מיקומה האינטימי, ומדובר, איפוא, בידע תיאורטי שאינו יוצא לפועל, וברוב המקרים מסתפקים המטפלים בלחיצה על נקודות אחרות בגוף (עמ' 85 לפרוטוקול שורות 16-14 ו-

25-24), עוד הוסיפה וציינה, כי היא עצמה מעולם לא טיפלה בקליניקה שלה בנקודה שבין פי הטבעת ואיבר המין (עמ' 85, לפרוטוקול שורה 30).

לדבריה, משתמשים בלחיצה בנקודה זו אצל גברים הסובלים מאימפוטנציה, ולצורך טיפול בבעיות אורו-גניקולוגיות אצל נשים, אך גם אז מדובר בטיפול המהווה 'מוצא אחרון' לאחר שכלו כל הקיצין, וכל יתר הטיפולים כשלו (עמ' 85 לפרוטוקול שורות 33-32 ועמ' 86 שורות 2-1).

העדה סילברמן הוסיפה, כי היא לא היתה משתמשת בנקודה במקום אינטימי זה כדי לטפל בכאבי גב (עמ' 89 שורות 2-1) כדבריה:

"אני בקליניקה בחיים לא השתמשתי בנקודה הזאת... תמיד אנחנו מלמדים את הנקודה הזאת, אבל אנחנו מציינים שכמובן שזה נקודה שבגלל המיקום שלה אנחנו לא משתמשים בה".

ובחקירתה הנגדית הבהירה: "לא הייתי משתמשת בה, כי היא לא לכאבים" (עמ' 96 לפרוטוקול, שורה 17).

וכן:

"לא עושים את זה בעולם המערבי" (עמ' 93 שורה 8).

לדבריה, ניתן להשתמש גם בשיטות שאינן כוללות נגיעה או חשיפה מבגדים, כגון: הילינג, רייקי או דיקור (עמ' 86 לפרוטוקול שורות 14-13).

עוד הדגישה העדה כי: "הנקודה הזאת לא נועדה לכאבים... וזה לא הנקודה שהייתי משתמשת בה לכאבי גב... היא לא יעילה לכאבים" (עמ' 96 שורות 21-7) וכן: "לא עושים את זה בעולם המערבי" (עמ' 93 שורה 8).

באיזור עצם הזנב קיימת נקודה בה משתמשים לטיפול בכאבי גב.

48. בהמשך החקירה התייחסה העדה לחוות דעתו של ניר דקל – קולגה למקצוע וראש החוג לרפואה סינית, וסייגה מעט את דבריה, בציינה: "...הטיפולים האלה קיימים, אבל שוב, הם נדירים, ומשתמשים בהם בתדירות נמוכה" (עמ' 103 לפרוטוקול, שורות 28-26).

באשר לספר שהוצג בפניה ע"י ההגנה – "סודות האהבה של הטאו – טיפוח האנרגיה המינית הנשית" ציינה העדה, כי מדובר במדריך לאהבה העוסק בבני זוג ולא ביחסי מטפל-מטופל (עמ' 108 שורות 21-18).

כמו-כן, ציינה, כי אין צורך בהסמכה מסוימת כדי לעסוק ברפואה אלטרנטיבית, ואנשים רבים מטפלים ללא הכשרה וללא הסמכה, אך יכולתם להתפרנס מועטה "לא ממש יתקיימו מהמקצוע אם הם לא למדו במקום מסודר. אנשים לא באים..." (עמ' 101 לפרוטוקול, שורות 15-13 ).

49. בפני העדה סילברמן, נטען, כי בקיבוץ ענבר משתמשים בשיטות האהבה של הטאו כולל נגיעה ישירה בנקודה המצויה בין איבר המין לפי הטבעת, ועל כך היא השיבה, כי ישנן קבוצות שונות העוסקות בסקס, אך מבחינתה זו אינה מסגרת טיפולית (עמ' 110 שורות 16-15).

עדותו של שי ח. (להלן: "שי")

50. שי, כיום בן 23, מתאמן באומנויות לחימה במשך כ-12 שנים לערך, וכיום משמש כמאמן באומנויות הלחימה.

שי הכיר את הנאשם בגיל 12, עת הצטרף לחוג "קונג פו" שהעביר הנאשם, ובהמשך הוא התאמן אצל הנאשם במשך 8 שנים לערך.

על יחסיו עם הנאשם סיפר שי: "...הוא היה כמו אבא בשבילי... אני הערצתי אותו בצורה עיוורת כמעט, ואני נתתי לו הרבה, הרבה כבוד. הייתי אתו בקשר יום יומי. אני הגעתי לכל אימון שהוא העביר. לא היה לי ספק שמצאתי את האומן לחימה הגדול ביותר. ובתור ילד, גם שהוא היה דמות אב בשבילי, הוא דאג לי הרבה, והוא עשה הרבה בשבילי, הרבה מאד, ואני החזרתי לו בתמורה. זאת אומרת היתה לי הרבה אהבה אליו." (עמ' 114 לפרוטוקול, שורות 16-10 ).

בחקירתו הנגדית הוסיף שי, כי עד לעצם היום הזה הוא אוהב את הנאשם, מכבד אותו ומעריך אותו על כל אשר עשה בשבילו. יחד עם זאת, טען, כי אין בכך כדי לגרוע מכעסו על המעשים שעשה הנאשם בע.ה. ובש.ל (עמ' 136 לפרוטוקול שורות 32-27, ועמ' 137 שורות 3-1).

51. בגיל 20 נסע שי, בעידודו של הנאשם, ללימודי אומנויות לחימה בחו"ל אצל המורה שאימן את הנאשם (ריצ'רד גרצקוב).

לאחר מכן שב ארצה, ובשנת 2003 פתח סטודיו לאימון באומנויות לחימה, אותו הוא מתאר כ"כמעט סניף" של המרכז בניהולו של הנאשם (עמ' 114 לפרוטוקול שורות 22-21, ועמ' 115 לפרוטוקול שורות 4-3).

52. לדברי שי, נכרת בינו לבין הנאשם הסכם לפיו הוא יאמן ילדים עד גיל 15, ומתאמנים מעל גיל זה - יתאמנו אצל הנאשם. במסגרת התיאום ביניהם, הוא והנאשם הכינו יחד את הפרסומים לשני המכונים, ואף הפנו מתאמנים אחד לשני (עמ' 115 שורות 8-3). כמו כן, לדבריו, הנאשם נהג, מפעם לפעם, לאמן את תלמידיו בסטודיו של שי, ללא תשלום שכירות, ואף החזיק במפתח לדלת הכניסה לסטודיו של שי.

בחקירתו הנגדית טען שי, כי הוא לא הפר את ההסכם הנ"ל שסוכם בינו לבין הנאשם, וכאשר ב"כ הנאשם ציין את שמותיהם של שלושה תלמידים לשעבר של הנאשם שעברו להתאמן אצלו, השיב שי כי מדובר במתאמנים שפרשו מלימודים אצל הנאשם לפחות כשנה וחצי בטרם הצטרפו לשיעורים שלו, (יטיב שכטר ועוז תלם) ומתאמן נוסף שלא שילם עבור האימונים (שי שחר).

53. מעדותו של שי עלה, כי נטלי ארגנסון (להלן: "נטלי") ביקשה להצטרף לסטודיו שלו, ומכיוון שעפ"י ההסכם בינו לבין הנאשם, אמורה הייתה נטלי להמשיך וללמוד אצל הנאשם, הוא שאל אותה מדוע היא מעוניינת להצטרף לשיעורים שלו.

מתשובתה של נטלי הוא למד על תלונתה של ש.ל. כלשונו: "אז היא אמרה לי, היא סיפרה לי שש.ל., גם הייתה תלמידה של משה סיפרה לה, עזבה. שהיא שאלה אותה למה היא עזבה, היא סיפרה לה שהיה לה קטע עם משה, שמשה לקח אותה טרמפ, סגר את האוטו וכפה את עצמה עליו, כפה את עצמו עליה. וזהו. בעקרון היא עזבה אחרי זה, פחדה ללכת לשם, אז היא ביקשה ממני ללמד אותה." (עמ' 115 שורות 33-27, ועמ' 116 שורות 2-1).

54. בהמשך עדותו מסר שי כי ע.ה., אותה הכיר מהסטודיו, הגיעה לסטודיו שלו כדי להיפגש עם מכריה, ובאחת הפעמים עלה הנושא של ש.ל. וסיבת עזיבתה את השיעורים של הנאשם, כך לדבריו: "היינו כולנו חברה, והנושא עלה שם. הנושא עלה עם נטלי, והתחלנו לדבר על העניין הזה עם ש.ל. ומשה, וככה שהיא שמעה את זה" (עמ' עמ' 116 שורות 9-7). והוא ממשיך ומבהיר: "לא אמרנו שמשה כפה את עצמו על ש.ל., אבל אמרנו שזה מה שש.ל. אמרה לנטלי." (עמ' 116, שורות 32-31).

55. מעדות שי עלה, כי שעה ששמעה ע.ה. את הדברים הללו היא נראתה נסערת ומבוהלת, ובלשונו:

"עכשיו, ברגע שע.ה. שמעה את זה, ראו עליה שכבר משהו התחיל להיות לא בסדר, והיא ככה נהייתה לבנה, היו, כבר אפשר היה ממש לראות את זה, והיא הייתה על סף דמעות, ושאלתי אותה, שאלתי אותה, מה קרה? והיא אמרה שהיא לא יכולה לדבר על זה עכשיו, היא לא, לא רוצה לדבר על זה... היא לא רוצה לדבר על מה שקרה. שאלנו אותה מה קרה, היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה... היא כמעט בכתה, אז היא סיפרה לי, היא לא רצתה לספר לי בדיוק, היא התביישה" (עמ' 116 שורות 33-32, ובעמ' 117 שורות 3-1).

לאור תגובתה של ע.ה. החל שי לשאול לפרטי האירוע, אך ע.ה. לא הסכימה לחשוף בפניו את אשר ארע. ברם, לאחר שהפציר בה, חלקה עימו ע.ה. את הפרטים הבאים:

"אז היא סיפרה שהיה איזה פעם אחת שהם נשארו שמה, משה ביקש ממנה להישאר אחר כך, הוא אמר לה שהוא יעזור לה. ושכולם הלכו מהסטודיו הם נשארו לבד והוא עשה לה איזה מין מסאז' לחיצות וכאלה לגוף, והיא סיפרה שהוא הכניס לה את היד מתחת למכנסיים ולחץ שמה וזה." (עמ' 117 שורות 23-19).

56. שי מסר בחקירתו במשטרה כי הנאשם החזיק את ע.ה. בכוח, וכי המעשה נעשה כאשר היא שוכבת על הבטן. שני הפרטים הללו אינם עולים בקנה אחד עם תיאוריה של ע.ה., לפיהם הנאשם לא הפעיל כוח פיזי בעת המעשה שנעשה כאשר היא שוכבת על גבה. (עמ' 166 שורות 21-19, וגם עמ' 167 שורות 10-8 לפרוטוקול).

לדבריו של שי, הפרטים הללו נמסרו לו על-ידי ע.ה. בשלב ראשון מכיוון שהיא לא הרגישה בנוח לחשוף את המעשים, ורק לאחר מספר חודשיים סיפרה לו ע.ה. את הסיפור המלא.

בחקירתו הנגדית הבהיר שי, כי באותו מעמד שבו דיברו על ש.ל., ביקשה ממנו ע.ה. לגשת עמה לצד כדי להתרחק מהחבר הנוסף, ושם בצד סיפרה לו שקרה לה דבר מה עם הנאשם (עמ' 142 שורות 27-26 לפרוטוקול). בהמשך עדותו הוא מספר כי ע.ה. "...אמרה לי שהוא אמר לה שהדבר הזה, מה שהוא עושה, זה יעזור לה, זה ירפא אותה, וזה נקודת לחיצה שיכולה לעזור לה לכאבי גב או הברכיים, אני כבר לא יודע מה זה היה, מה הטיפול הזה. הוא אמר לה שזה יישאר ביניהם, שזה סוד. זה סוד, סוד רפואי, זה מה שהוא אמר לה. שזה פרטיות של רופא ומטפל וזה צריך להישאר ביניהם." (עמ' 118 שורות 14-10 לפרוטוקול).

יצויין כבר בשלב זה, כי ע.ה. מסרה בעדותה כי הנאשם אמר לה בתום המעשים שלא חלה עליו סודיות רפואית, ועל סתירה זו בהמשך).

57. בחקירתו הנגדית נשאל שי מדוע מסר בעדותו במשטרה כי הנאשם דחף אצבעו לפי הטבעת של ע.ה., וזאת בניגוד לעדותה של ע.ה., והלה השיב שע.ה. לא סיפרה לו בדיוק היכן בדיוק נגע או לחץ הנאשם, אלא אמרה לו שהוא הכניס ידו מתחת למכנסיה לטפל בה באמצעות "הצ'קרה". לדברי שי, הוא הסיק מידיעתו, כי בפי הטבעת קיימת "צ'קרה", ועל כן הניח כי הנאשם דחף אצבעו לשם (עמ' 147 שורות 27-15).

58. שי הסביר כי לאחר שע.ה. סיפרה לו את שעולל לה הנאשם, הוא עמד בפני התלבטות: "אני לא כל כך ידעתי איך לאכול את זה, איך להתמודד עם זה, הוא אחרי הכל המורה שלי הרבה שנים ודמות נורא נערצת, וע.ה. ידידה, ידידה טובה." (עמ' 117 שורות 30-28). על אף תחושתו הקשה עקב קשריו עם הנאשם, הוא האמין לדבריה של ע.ה., וזאת עקב התרשמותו מהיותה "בחורה ישרה וטהורה".

59. שי אישר כי המליץ לע.ה. לגשת למשטרה, ולדבריו, עשה כן מדאגתו אליה, ועל מנת לחזקה, שכן מדובר בידידה טובה. לדבריו, הוא פעל לפי החוש המוסרי שלו, והיות ו"היא פחדה לעשות את זה לבד", הוא סייע לה ליצור קשר עם ש.ל.. מאוחר יותר אף מסר לה לבקשתה את הטלפון של ש.ל.

דברי שי בעניין זה נתמכים ע"י ע.ה.

60. שי התייחס בעדותו למצבה הנפשי של ע.ה. לאחר הארוע, כפי שהיא סיפרה לו כידידתו: " היא חשה שהיא בודדה. היא היתה בודדה במצב הזה, וזה קרה לה, והיא לא ידעה מה לעשות כל כך, כי אנחנו הערצנו אותו כל כך, והיא ראתה את זה. היא אמרה שהיא לא ישנה בלילה אחרי, היא לא יכולה להיות עם חבר שלה. היא סיפרה לי, הייתה מספרת לי, שפשוט היא לא יכולה לנשק את חבר שלה כי יש לה מחסומים. היא ניסתה להדחיק את זה. היא ניסתה לשכוח מזה" (עמ' 118 שורות 27-21).

61. לאחר ששמע דברי ע.ה. וש.ל. פנה שי לנאשם ובירר עמדתו לטענות המתלוננות. הנאשם טען בפניו, כי ש.ל. עזבה את האימונים כי היא משוגעת "ואנחנו לא צריכים אחת כזאת" (עמ' 119 שורות 23-21).

בעניין האירוע עם ע.ה. הוא הכחיש לחלוטין את המעשים שהיא מייחסת לו (עמ' 120 שורות 2-1). הנאשם אף ביקש ממנו שאם תהיה חקירה במשטרה – "אז לא לדבר, ולנסות לעזור לו, ולהגיד שאני לא יודע כלום, ושאני לא, לא בעניין". עוד נאמר לו, שלא יחלוק עם איש את המידע הידוע לו בעניין. (עמ' 120 לפרוטוקול שורות 16-15).

62. שי מסר בעדותו בביהמ"ש, כי לא הכיר את ש.ל. היטב, ודיבר איתה למירב פעם או פעמיים במהלך כל תקופת היכרותו עימה (עמ' 119 שורות 29-25).

לדבריו, כאשר שוחח עם ש.ל. טלפונית ושאל אותה מה קרה בינה לבין הנאשם, היא השיבה: " היא אמרה לי שאחרי האימון הוא לקח אותה, הוא לקח אותה טרמפ, אני חושב, סגר את האוטו, וניסה לגעת בה ולנשק אותה." (עמ' 120 לפרוטוקול ש' 27-25).

63. בעדותו בביהמ"ש טען שי, כי לא זכור לו בכלל שדבר עם ש.ל. אך מהאמור בהודעתו במשטרה, הוא "מבין" שדבר אתה (עמ' 158 שורה 13).

ש.ל. טענה, לעומת זאת, שלא דברה עמו. נוכח התנהגותה והקושי שהיה לה לספר לאביה, ואי-הנוחות בתיאור האירוע בפני השוטרים, כמו גם אי-הרצון לספר לע.ה. על אשר אירע לה, למעט ציון העובדה, שקרה לה דבר דומה.

לא מן הנמנע, כי שי למד על האירועים שקרו לש.ל. מתלמידתו נטלי, והאחרונה היא שהיא זו ששמעה מש.ל. על אשר אירע ואת אזהרותיה מפני הנאשם.

64. שי לא נעתר לבקשת הנאשם, שלא לשתף פעולה עם המשטרה ולהגיד שאינו יודע כלום, והוא מסר למשטרה את כל הידוע לו, עקב כך התערערו יחסיו עם הנאשם.

לדבריו, לאחר שמסר את הודעתו במשטרה, החל הנאשם להתנכל לו, תוך שהוא מכפיש את שמו בפני קהילת המתאמנים בסיפורים שונים. בין השאר טען הנאשם, כי שי מעולם לא למד אומניות לחימה, קרא לו משוגע, וכן טען ששי גנב חפצים מהמורה שלו-ריצ'רד בארה"ב עד כי שי נאלץ לבקש ממורו בארה"ב שישלח מכתב המפריך טענה זו (עמ' 121 ש' 31-21).

65. בהמשך עדותו תיאר שי ארוע הקשור לתלמידו לשעבר, רותם סער, שהזהיר אותו מפני הנאשם. שכן לדבריו של רותם, הנאשם הגיע למקום עבודתו בבית חיל האוויר, וביקש ממנו להעיד לטובתו במשפט, ולומר ששי שקרן, ושהמעשים המיוחסים לנאשם הם פרי מוחו הקודח של שי. עוד טוען שי, כי רותם סיפר לו, שהנאשם הבטיח לו בתמורה לעדותו, זוג נעלי ספורט חינם, וכן הבטיח לסייע לו להתקבל לקורס מדריכים במכון "וינגייט", שקודם לכן הוא טירפד לו. לטענתו, רותם גם סיפר לו שהנאשם אמר לו "לא לפחד משי", ובלשונו: " אם אתה מפחד משי, אין מה לדאוג, כי כבר גם ככה יש כמה רוסים שמוכנים לשבור לשי את הרגליים ברגע שאני אגיד." (עמ' 126 שורות 17-4).

66. שי הדגיש, כי הוא לא רצה ברעתו של הנאשם, וזאת עקב הקשר האישי ההדוק ביניהם, בייחוד שקשר זה רק הטיב עימו בעבר, כלשונו:

"אני ממש לא רציתי ברעתו. ממש לא. היתה לנו מערכת יחסים מאוד טובה. את צריכה להבין, אני, אני וגורליק היינו ביחד 24 שעות. אם הוא היה מאמן, אני הייתי אתו. לכל מקום שהוא היה הולך להדגים, אני הייתי הולך להדגים בשבילו. עכשיו, היה לי נורא נוח גם להיות אתו. כי הוא, א. הוא בן אדם משפיע באומנויות הלחימה, ומבחינתי כמתחיל זה טירוף ללכת נגדו. אני בחיים לא חשבתי ללכת נגדו. עכשיו, היה לי נורא נוח, כי אני הייתי התלמיד הבכיר שלו והכי טוב שלו, אז אני בבריכה

הקטנה שלהם, שלנו לשעבר, אז אני הייתי דג גדול מאוד, וזה, וזה מצב מאוד נוח להיות בו".

(עמ' 132 ש' 20-12)

וכן:

"אני עברתי תקופה נורא נורא קשה, כשגיליתי את כל הדברים האלה על בן אדם שהוא היה מעבר לאבא בשבילי, הוא היה אב רוחני היה לי תקופה נורא, נורא קשה" (עמ' 132 ש' 9-7).

וכן:

"אני ממש לא הייתי יורק בתוך בריכה שאני שתיתי ממנה, ומהבן אדם שלימד אותי כל כך הרבה" (עמ' 132 ש' 24-23).

לדברי שי, הוא מעולם לא הסתכסך עם הנאשם בעבר, והוא הופתע כששמע מתלמידיו שהנאשם מכפיש אותו בפניהם (עמ' 132 ש' 28-26). שי ניסה לברר עם הנאשם מדוע הוא מכפיש אותו, אך האחרון הכחיש וטען ש"לא היו דברים מעולם" (עמ' 134 שורות 30-29).

67. שי הבהיר, כי הסכסוך עם הנאשם לא נסוב כלל אודות פתיחת הסטודיו שלו או תחרות עסקית כלשהי ביניהם, שכן הנאשם סייע לו בפתיחת הסטודיו, ואף סייע לו ליבש שיטפון שהיה לו בסטודיו, כמו-כן הפנה אליו תלמידים (עמ' 133 ש' 16-13). שי גם לא ראה בסטודיו שלו סטודיו מתחרה לזה של הנאשם, אלא כ"זרועו הארוכה" של הסטודיו של הנאשם (עמ' 133 ש' 9-8).

באשר לטענה, כי הנאשם כעס עליו משום שהוא אימן חבורת נערים בני 16, שעל פי המוסכם היו אמורים להתאמן אצל הנאשם, טען שי, כי בהיותו מדריך במגמת תיאטרון בתיכון היובל, הוא נענה לבקשת הרכזת, ולימד אותם תלמידים ללא תשלום, וזאת על מנת שיתקדמו (עמ' 133 לפרוטוקול שורות 21-20).

68. ההגנה גורסת כי עדותו של שי הינה בלתי אמינה, ומייחסת לו "מוטיבציית נקם" כלפי הנאשם. ההגנה מנתה סתירות הקיימות לדעתה בין עדותו של שי לבין עדותה של ע.ה.

לטענת ההגנה, שי טען שהוא ניסה לדובב את ע.ה. כבר בפעם הראשונה, כשסיפר לה על ש.ל., והיא לקחה אותו הצדה וסיפרה לו שקרה לה משהו עם הנאשם. לעומתו, מסרה ע.ה. שניסיונו של שי לדובב אותה התרחש בטלפון. כמו כן מפנה ההגנה להכחשתו של שי את דבריה של ע.ה., לפיה, תגובתה הראשונית נוכח סיפורו של שי על ש.ל. היתה תגובה של פליאה, שכך מיוחס לנאשם. עוד מפנה ההגנה לכך, ששי מסר בעדותו כי ע.ה. סיפרה לו באותו היום על הכנסת האצבע מתחת למכנסיה, והכחיש את דבריה שהוא ניחש את שאירע לה. יחד עם זאת, ראוי לציין כבר עתה, כי שי הדגיש בעדותו, שע.ה. מיאנה לפרט באוזניו היכן נגע בה הנאשם, אך הזכירה את המילה צ'קרה. הוא קישר הכנסת ידה למתחת למכנסיה עם המושג "צ'קרה", והסיק שהנאשם החדיר את אצבעו לפי הטבעת, שם לפי ידיעתו קיימת צ'קרה.

69. לטענת ההגנה, גם בשאלה מי היה הגורם היוזם את הפגישה בין ע.ה. עם ש.ל. ישנם, פערים בגרסאות, כאשר שי טוען כי ע.ה. היתה זו שביקשה להיפגש עימה, בעוד שע.ה. טענה כי שי הציע לה ליזום את הפגישה עם ש.ל.

כמו כן טוענת ההגנה כי שי טען שהבחין בכך שהנאשם הפסיק לטפל בע.ה.לתקופה מסוימת, בעוד ע.ה. טענה בעדותה, כי היא המשיכה להסתייע בנאשם גם לאחר האירוע.

70. יובהר כבר בשלב זה, כי מרבית התמיהות דלעיל, שהועלו על ידי ההגנה, יושבו על ידי שי בחקירתו הנגדית. למען לא ימצא הנייר חסר, אפנה כעת לסקירה קצרה של חלק מתשובותיו של שי, ודיון בסתירות הנטענות לעיל. פירוט נוסף בעניין זה מצוי בפרק "הדיון".

שי הבהיר בעדותו כי יתכן שכיום הוא משבש את דבריה של ע.ה. כפי שנמסרו בזמן אמת, מכיון שפרטי התיק ידועים לו היום במלואם. בנוסף, דבריו כוללים התרשמות ופרשנות שלו, ועל כן יכול ותיווצרנה אותן סתירות עליהן מצביעה ההגנה.

בעניין החיסיון הרפואי שאת קיומו הזכיר, ואילו ע.ה. ציינה כי הנאשם אמר שאין חיסיון - עצם העובדה ששניהם מזכירים את נושא ה"חסיון הרפואי" (בין אם הוא קיים, אם לאו) יש בה כדי לחזק את דברי ע.ה.

עדותו של רס"מ רונן עוז

71. העד גבה הודעתה של ע.ה. בתאריך 5.7.04 ו-11.8.04. לדבריו, הודעתה של ש.ל. נגבתה על ידי פקד ליאור זמיר בתאריך 8.7.04.

נוכח טענתה של ש.ל. שכבר התלוננה בעבר בתחנת גלילות (משטרת הרצליה), הוא ערך בדיקה לבקשת הפרקליטות ברישומי התחנה, ולא מצא רישום על תיק שנפתח, וכן לא מצא כל זכ"ד בעניין זה.

רס"מ עוז הסביר כי יתכנו מקרים בהם אזרח מגיע לתחנת המשטרה כדי להתייעץ, ובסופה של אותה התייעצות מעדיף האזרח שלא להגיש תלונה, אזי במקרים אלו, אין כלל תרשומת על פניית האזרח למשטרה (ראו: ת/3).

החוקר עוז אישר כי קיים "חדר 2" במשטרת גלילות שהוזכר ע"י ש.ל., וכן בירר עם אביה של ש.ל. בהקשר לתלונה קודמת ע"י בתו, ומשיחתו עם האב למד, כי הוא ובתו פנו למשטרת הרצליה (תחנת גלילות), אך לאחר שנאמר להם "שאין הרבה מה לעשות בענין" (עמ' 191 ש' 20) לא מסרה ש.ל. הודעה בכתב. על כך ערך את המיזכר נ/3.

[ הערה 2 של מ.ג. : לפי כתב אישום וסיכומי המאשימה הביקור ההראשון של ש.ל. במשטרה התרחש בשנת 2001-2002 מה ששולל את הגרסה של ביהמ"ש לגבי האונס בשת 2002-2003 לחלוטין.

החוקר כלל לא אישר את קיומו של חדר 2]

72. הנאשם זומן לחקירה ביום 25 באוקטובר 2004, (ת/4), אך חקירתו לא התקיימה במועד זה, אלא בתאריך 1.11.04 (ת/6). מזכר בעניין זה נכתב ביום 28 לאוקטובר 2004 (ת/5). בסיומה של החקירה שוחרר הנאשם בערבות עצמית בסך של 3000 ₪ למעצר בית למשך 5 ימים, וכן נאסר עליו ליצור קשר עם המעורבים לתקופה של 15 יום (עמ' 193 שורות 3-1) (עותק הזימון לחקירת הנאשם מסומן ת/4; כתב הערובה מסומן ת/7).

ש.ל. לא היתה מעוניינת בעימות עם הנאשם.

העימות בין ע.ה. לנאשם נערך בתאריך 4.11.04, ותועד בכתב (ת/1) ובהקלטה (ת/1'א).

ראיות המאשימה לאישום הראשון

עדותה של המתלוננת השניה- ש.ל.

73. ש.ל. ילידת 28.7.85 מסרה עדותה בביהמ"ש בהיותה כבת 21 שנים וחמישה חודשים.

ש.ל. התאמנה מגיל צעיר בחץ וקשת, ואף הגיעה להישגים נאים. היא הוכתרה כאלופת ישראל לשנת 2002. עקב עיסוקה בחץ וקשת היא סבלה מבעיות גב.

לדבריה, היא הכירה את הנאשם לראשונה כאשר היתה בת כחמש עשרה ולמדה בסוף כתה י'. במהלך הקיץ היא הצטרפה לחוג "קונג פו" שהעביר הנאשם. השיעורים הנ"ל התקיימו, בעונת הקיץ, בספורטק, ובעונת החורף בסטודיו שברחוב סוקולוב בהרצליה.

במהלך השיעורים שהעביר הנאשם, הוא נהג להעביר לתלמידיו על נקודות לחיצה המצויות בגוף, צ'קרות, ואף ערך הדגמות (עמ' 216 שורה 19, ועמ' 217 שורה 8).

74. מועד התרחשות האירוע הראשון המצויין בכתב האישום תוקן ע"י התביעה, לאחר עדותה של ש.ל. ובעקבות עדותה ( 354 לפרוטוקול ותחילת עמ' 355).

[ הערה 3 של מ.ג. : המצאה של ביהמ"ש.

בטענה זו נחשף המכניזם של בניית השקרים של ביהמ"ש.

ביהמ"ש טוען שבפרוטוקול בעמ' 354-355 מופיעה עדות של ש.ל. (כנראה הכוונה לעדות נוספת, השנייה) וכמו כן הוכחה לתיקון כתב אישום ע"י המאשימה.

אך לא כך זה בפרוטוקול.

בפרוטוקול בעמ' 354-355 המאשימה מודיעה כי דיברה בטלפון עם ש.ל. ומתחייבת להביא אותה לעדות נוספת לגבי תאריכי האירועים.

ש.ל. או בעצם אדם שמאשימה מציגה כאן כ-ש.ל. אמרה למאשימה בשיחה כי מצאה קבלות משנת 2003 שמסרתי לה, בניגוד למה שטענה בעדותה במשפט ונחקרה על כך ובהתאם ולמה שהנאשם טען.

בנוסף, לדברי המאשימה, "ניסינו לעשות איזשהו שחזור" בטלפון".

זה כל מה שהנפגעת ש.ל. מסרה למאשימה ועוד בשיחה טלפונית, בלי שהציגה לפניה את הקבלות הנ"ל כלל!.

המאשימה לא ערכה זיהוי של מי שהייתה בצד השני של קוו טלפון. לכן לא ברור עם מי היא דיברה.

בנוסף העדות המובאת היא עדות שמיעה שאין לה ערך משפטי.

בנוסף, התחייבות להביא את ש.ל. לעדות נוספת לביהמ"ש לא קויימה לעולם.

שיחת טלפון בין המאשימה ומי שחשובה על ידה כהנפגעת אינה עדות של ש.ל. בבית המשפט.

תוכניות לעתיד של המאשימה אינן תיקון של כתב האישום.

כך ביהמ"ש יצר המצאה (המונח "מצג שווא" לא מספיק טוב כדי לתאר מצב זה וכך גם להלן) עליו ביסס את הרשעתו של הנאשם.

ראה גם כתב ערעור, סע' 111 – 116]

בתחילת הודעתה במשטרה (בעמוד הראשון – כך עפ"י הנטען, שכן הודעתה של ש.ל. לא הוגשה) ציינה ש.ל. כי היא היתה בת 17 ומחצה בעת האירוע. בהמשך הודעתה (כך עפ"י הנטען) ציינה כי האירוע הראשון אירע למעלה משנה לאחר

[ הערה 4 של מ.ג. : היא השתתפה באימונים רק משך שנה אחת מחודש יוני 2002 עד יוני 2003]

שהצטרפה לאימוני "קונג פו", וזאת בהיותה בת 16.5 שנים. יחד עם זאת ציינה ש.ל., כי היא אינה "טובה בתאריכים".

בעדותה בחקירה ראשית טענה שהארוע הראשון התרחש באמצע כתה י"א, כשהיתה בת 16.5 שנים. בח.נ. הופנתה לדבריה בהודעה במשטרה, לפיהם האירוע אירע שנה וחצי לפני הגשת הודעתה, ואז היתה בעצם בת 17.5 שנים.

[ הערה 5 של מ.ג. : אכן, ש.ל. נשאלה על כך.

בתגובה ש.ל. פעמיים הכחישה זאת והוסיפה וטענה שהאירוע היה בשנת 2001-2002 כשהיא הייתה בת 16.5 ולמדה בכיתה י"א]

לאחר תום עדותה ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום בהסכמת הסניגוריה, וציינה כי האירוע הראשון אירע בחורף 2002 בעת שש.ל. היתה בת 17 שנים ומספר חודשים, ובאירוע השני באביב 2003 היא היתה כבר בת 17 שנים ועשרה חודשים.

[ הערה 6 של מ.ג. : שקר של ביהמ"ש.

לא היה דבר כזה ויש על כך אישור מבית המשפט.

זה נסיון מודע לצור תשתית אמינה לטענה שקרית נוספת של ביהמ"ש שלפיה ש.ל. אכן טענה בעדותה שאירועי האונס ונסיון הנשיקה קרה בשנה 2002-2003

מעניין, שבנסיון טיוח זה ביהמ"ש לא אומר באופן ישיר כי ש.ל. שינתה את גרסתה בעניין של 2001-2002. זה נסיון לשקר בלי להתפס בשקר. בכל זאת, בסע' 95, טוען ביהמ"ש טענה שקרית כי ש.ל. כביכול העידה שהסדנה התקיימה בשנת 2003. זאת, כדי למקם את שני האירועים עם ש.ל. בשנת 2002-2003 .]

על אף שש.ל. התקשתה כאמור, לזכור את גילה המדויק בעת האירוע הראשון. היא ציינה כי התאמנה אצל הנאשם במשך שנתיים בגילאים

17.5 – 15.5 שנים, מכתה י' ועד סוף כתה י"א (עמ' 214 ש' 13 ו-25-20)

[ הערה 7 של מ.ג. : היא התאמנה שנה אחת בדיוק 2002-2003]

75. בעדותה סיפרה ש.ל., כי יום האירוע היה יום חורף גשום, היא היתה חולה, על כן החליטה לחרוג ממנהגה, ולא הגיעה לסטודיו רכובה ע"ג אופניים, אלא, צעדה במשך כ – 25 דקות מביתה עד הסטודיו.

[ הערה 8 של מ.ג. : מרחק של 900 מ' . ש.ל. שיקרה.

ראה פרוטוקול עמ' 215 ש' 16-17,

עמ' 387 ש' 26-27, עמ' 387 ש' 1-13

השופט שלי טימן מודע לכך – ראה תגובה של שלי טימן פרוטוקול עמ' 221 ש'1:

"יודעים קצת ". ]

בתום שיעור בן שלוש שעות היא חשה ברע, והסכימה להצעת הנאשם להסיעה לביתה במכוניתו.

לדבריה, מדי פעם בפעם בנסיבות מסוימות (מחלה או אימון במקום מרוחק) נהג הנאשם להסיע תלמידים לבתיהם בתום השיעור, והיא עצמה אף נסעה עימו בעבר (כשלוש פעמים) (עמ' 215 לפרוטוקול שורות 28-23).

76. לדברי ש.ל., ביום האירוע היא ישבה ברכבו של הנאשם במושב לצד הנהג. הנאשם החל להניע את הרכב, אך בטרם יצא ממגרש החניה של הסטודיו (המשמש גם כמגרש חניה של הספרייה העירונית בהרצליה),

[ הערה 9 של מ.ג. : כאן מצויין מקום מדוייק של אירוע האונס. מקום זה לא קיים במציאות]

הוא פנה אליה והציע לסייע לה בטיפול שיעזור להוריד את החום ממנו היא סובלת, ולהקל על מכאוביה, וזאת על ידי לחיצה על נקודות לחיצה עליהן לימד בשיעוריו.

הנאשם הסביר לה שעליו לגעת באיבר מינה מפני שזה "המקום הכי טוב לפתור את המחלות האלה" (עמ' 217 שורות 19-16 לפרוטוקול).

ש.ל. האמינה ברצונו לסייע לה, כלשונה: "ואז אני הסכמתי כי אני רציתי שהוא יעזור לי. נכון תלמיד ומורה זה יחס של תלמיד ומורה, וככה אני הלכתי עם זה" (עמ' 262 שורות 25-22), ובהמשך ציינה: "אני רק חשבתי על החום ורציתי כבר להגיע הביתה, ואז הוא אמר שהוא יעזור לי, וזה לא ייקח הרבה זמן", וכן: "הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי בנקודות הצ'קרות".

ש.ל. סמכה על הנאשם – מורה המוערך על ידה, ולא היתה בשלה דיה כדי להבין את המשמעות המינית של הנגיעה בה, כדבריה: "באותו זמן לא היה לי ניסיון מיני. לא הבנתי כלל"(עמ' 261 ש' 22).

77. בהודעתה במשטרה מסרה העדה כי הנאשם משך בשרוך מכנסיה והמכנסיים נפלו. בעדותה בביהמ"ש מסרה כי היא פתחה את שרוך מכנסה (טרנינג-שרוואל כחול) והם השתרכו עד לברכיה (עמ' 217 ש' 20-19) התחתונים לא הורדו באופן מלא, אלא הוסטו, כשהנאשם משך את הגומי, ואז הם ירדו עד סוף המפשעה (עמ' 269 ש' 21-15). לאחר הורדת המכנסיים והתחתונים נותרה כאמור, ש.ל. חשופה באיזור איבר המין (עמ' 270 ש' 19-18).

בשלב זה מתארת ש.ל. כי הנאשם החדיר את אצבעו לאיבר מינה והחל מסובב אותה בתנועות מעגליות תוך שהוא מסביר לה כי הטיפול הזה יקל עליה ויעזור לה (עמ' 217 שורות 29-27).

הנאשם הרגיע את ש.ל. והסביר שהוא מעוניין לעזור לה, כלשונה: "אני אמרתי מה קורה, לא הבנתי מה קורה, ואז שאלתי מה וזה, ואז הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי" (עמ' 270 שורות 23-22, ועמ' 273 ש' 6-4).

78. במהלך החדרת אצבעו לאיבר מינה של ש.ל. בתנועות מעגליות שאל אותה הנאשם "אם עשיתי כבר עם החבר שלי אהבה" (עמ' 275 ש' 13), ולדבריה, "... אז פתאום התחלתי להבין שזה לא בסדר" (עמ' 275 ש' 15).

האירוע התמשך פרק זמן קצר – דקה או שתיים (עמ' 275 ש' 19) "הוא הפסיק אחרי שהוא שאל על החבר שלי" (עמ' 276 ש' 15) כששאלה זו נשאלה על ידי הנאשם "האצבע שלו עדיין היתה בתוכי, ואז הוא הפסיק" (עמ' 277 ש' 10-8).

79. ש.ל. מסבירה מדוע לדעתה הנאשם הפסיק את החדרת אצבעותיו "אני חושבת שאמרתי די" (עמ' 277 ש' 3) וכן: "אני חושבת שהוא הרגיש שאני יכולה לעשות משהו אחרי זה או להתלונן או משהו כזה, ואז הוא הפסיק" (עמ' 277 ש' 26-24).

במחשבה לאחור גורסת העדה ש.ל.: "זה פשוט ניצול. מה יש לי להגיד? זה ניצול". וכן: "זה לנצל נערה בת 16... זה ניצול, גם זה שאני סמכתי עליו שיעזור לי, וגם ניצול מיני" (עמ' 279 ש' 19-14).

80. ההגנה יוצאת חוצץ נגד טענתה של ש.ל. כי האמינה שהנאשם מבקש לתת לה טיפול רפואי, כפי שיפורט בהמשך בפרק "דיון".

התנהגותה של ש.ל. לאחר האירוע הראשון

81. מדבריה של ש.ל., עולה, שכאשר היא הגיעה לביתה היא עדיין לא הבינה בדיוק מה אירע לה ברכבו של הנאשם, על אף שציינה בבירור כי "הוא החדיר את האצבע שלו לאיבר

המין שלי (עמ' 217 שורה 25). כמו כן הוסיפה, כי הנאשם עשה ע"י אצבעו תנועות מעגליות באיבר מינה באומרו לה ש"זה יעזור לה" (עמ' 217 שורה 29), אך רק לאחר ששאל אותה כאמור, אם עשתה כבר אהבה עם החבר "אז אני כבר התחלתי להבין שמשהו לא בסדר" (עמ' 217 שורות 31-30). היא הלכה לישון תוך שהיא מדחיקה את הדברים (עמ' 280 ש' 12-11). בהמשך היא מספרת, שהיתה מבולבלת, חום גופה הגיע באותה העת לכ-39.5 מעלות חום, והיא רצתה לשכוח מהארוע (עמ' 218 שורה 13, ועמ' 219 שורות 12-2).

82. מאחר ולטענתה, היא לא ידעה כיצד להתמודד עם מה שאירע, היא לא סיפרה על כך לאיש, היא גם לא להוריה, וזאת משום שחששה מתגובתם, ולדבריה, היא ריכזה את מאמציה בניסיון לשכוח (עמ' 230 שורות 32-30, ועמ' 231 שורות 2-1).

כששבה ש.ל. לביתה, היא התקשרה לאמה, וביקשה שתחזור הביתה מפני שהיא שחשה ברע.

83. בהמשך להדחקת האירוע, המשיכה ש.ל. ללכת לשיעורי ה"קונג פו", בתחילה ציינה כי היה זה פעם או פעמיים נוספות (עמ' 219 ש' 19) עד לאירוע המקרה השני. במקום אחר מאשרת, כי חלפה תקופה בת חצי שנה, כשכל שבוע התקיים אימון אחד עד שני אימונים, קרי: פעמים רבות.

הסברה של ש.ל. לכך שהמשיכה ללכת לשיעור האימון, הוא שהדחיקה את הדברים. נראה גם כי היא הגיעה לתובנה שמדובר בהדחקה במהלך שיחותיה עם אחותה הפסיכולוגית.

[ הערה 10 של מ.ג. : כאן ביה"מ קמא מסביר למה הוא מתכוון כאשר מדבר על "הדחקה" – מדובר במובן קליני של המילה ולא בשפט השוק, דהיינו זכרון לא רציף, מודחק ומשוחזר על האירוע]

ב"כ הנאשם הלין על כך שהתביעה לא הזמינה למתן עדות את אחותה של ש.ל., אלא שמהאחות לא נגבתה הודעה ע"י המשטרה, והיא לא היתה רשומה ברשימת עדי התביעה, ומסתבר שגם הסניגור לא מצא לנכון לזמנה.

תיאורה של ש.ל. את האירוע השני

84. האירוע השני התרחש לדבריה של ש.ל. בקיץ 2002 באמצע כתה י"א (עמ' 233 שורות 14-12) עת היתה בת 17-16.5 לערך

[ הערה 11 של מ.ג. : ש.ל. טענה שאז הייתה בכיתה י"א ולא שינתה את עדותה]

כאמור, התביעה תיקנה לאחר עדותה-לגיל 18 שנים).

[ הערה 12 של מ.ג. : המצאה. לא היו דברים מעולם]

לאחר אימון קיץ בספורטק בהרצליה, המרוחק כארבעים דקות מביתה, הציע לה הנאשם להסיע אותה ושלושה נערים נוספים לביתם במכוניתו.

כשעמדה להכנס למכונית הורה הנאשם כי "ש.ל. תשב לידי", ואז הנערים התיישבו מאחור, והיא ישבה ליד הנאשם.

85. לדבריה, היא הניחה כי הנאשם יוריד אותה ראשונה בביתה, כמתחייב מהסדר ההגיוני והקצר ביותר של מסלול הנסיעה, אך הנאשם בחר להוריד תחילה את שלושת הנערים, ולהישאר עמה לבד במכוניתו. ש.ל. ציינה כי היא הסכימה לעלות לריכבו של הנאשם, מאחר והיו עמה עוד ילדים "אז זה לא יכול להיות גרוע", וכן "אני הרגשתי בטוחה כי

אני ישבתי עם כל החברים", וכן: "אמרתי שזה יהיה בסדר". משמע, שלא הדחיקה את הדברים כטענתה, אלא זכרה את המקרה הקודם.

ש.ל. השיבה כי נזכרה באירוע הראשון "בשניה שעליתי לאוטו" (עמ' 303 שורה 13).

וכן: "שניה לפני שנכנסתי אני פתאום חשבתי, אמרתי לרגע זה הזכיר לי משהו, שפתאום הוא אומר לי לשבת לידו, כשהוא אומר שכל הילדים ישבו מאחורה, וש.ל. תהייה מקדימה. פתאום היה לי איזה פיק... ואז אמרתי טוב, הוא במילא מסיע אותי ראשונה ואת כל הילדים באוטו" (עמ' 304 שורות 7-3).

וכן:

"היה זיק של זכרון ישר כשנכנסנו לאוטו" (עמ' 310 שורות 22-21).

בחקירתה הנגדית נשאלה ש.ל., מדוע לא ביקשה לרדת מהרכב בנסיעה השניה, שעה שנזכרה באירועי הנסיעה הראשונה, ונוכחה לדעת, כי הנאשם אינו פונה לכיוון ביתה אלא לביתם של הנוסעים האחרים, כך שהיא עתידה להיוותר עימו לבדה ברכב לאחר הורדת האחרים.

ש.ל. הסבירה כי בשלב זה, ביתה כבר היה בקרבת מקום, והיא חשבה שתוך דקה תגיע ליעדה (עמ' 309 שורות 23-22, 26 ו-30). בהמשך ציינה: "חבל מאד שלא אמרתי" ובהמשך "חבל מאד, רק רציתי שזה יגמר" (עמ' 312 שורות 21-19).

לדבריה, הנאשם עצר את רכבו קרוב לביתה, וכשעמדה לצאת, הוא רכן עליה, קירב את פניו לכיוון פניה, ואפו כמעט נגע באפה (עמ' 226 ש' 16).

ש.ל. מיהרה לפתוח את דלת הרכב, כדי לצאת, אך הנאשם אחז בירכה השמאלית בחוזקה ושאל "לאן את הולכת?" בשלב זה היא נלחצה וברחה לביתה. מביתה היא התקשרה לטלפון הנייד של אמה על מנת שתבוא מייד הביתה (עמ' 227 לפרוטוקול ש' 10-7).

התנהגותה של ש.ל. לאחר האירוע השני

86. ש.ל. הזעיקה כאמור את אמה, ואביה הגיע ביחד עם האם. היא סיפרה להם בסערת רגשות על אשר אירע (האירוע השני). אח"כ בצד, סיפרה לאמה גם על פרטי האירוע הראשון. לדבריה, אביה לא מודע למעשיו של הנאשם באירוע הראשון, עד היום, ועל כן הוא גם לא נכח בעת הדיון בבית המשפט (עמ' 323 ש' 6-3).

[ הערה 13 של מ.ג. : ביהמ"ש מאשר שהאב של ש.ל. לא העיד בביה"מ.

ראה תאור מעדות האב בסע' 151 בהכרעת דין זו, אשר מנוגד לסע' זה, לאמת ולפרוטוקול: "אביה של ש.ל. אישר בעדותו שאכן הוא ניגש עימה לתחנת המשטרה..."]

87. לאחר שסיפרה להוריה את אשר אירע באירוע באותו ערב, היא נועצה בהם אם לגשת למשטרה, ובתאריך 8.7.04 היא ניגשה עם אביה למשטרה, והגישה תלונה על המקרה השני בלבד.

[ הערה 14 של מ.ג. : בתאריך 8.7.2004 ש.ל. הגישה תלונה על שני המקרים.

ראה פרוטוקול עמ' 324 -326.

התלונה הראשונה במשטרה הוגשה רק על המקרה השני (נסיון נשיקה) בלבד 10 ימים אחרי האירוע.

לשיטתו של ביה"מ האירוע השני (נסיון הנשיקה) קרה בתאריך 29.6.2004.

לפי כך אירוע האונס קרה בשנת 2003-2004 בניגוד לטענתו של ביה"מ עצמו.

ביהמ"ש פשוט הסתבך בשקרים!]

הסניגוריה תמהה על כך שלש.ל. התלווה אביה לצורך הגשת התלונה ולא אמה, אך ש.ל. הסבירה כי זו היתה החלטת ההורים, שנבעה מעיסוקיה המרובים של האם. בתחנת

המשטרה נאמר לש.ל. ואביה שאין עוד תלונות נגד הנאשם. ו"שלא קרה כלום... שאין טעם וזה לא יעזור בכלום" (עמ' 228 שורות 27-26).

ש.ל. הסבירה כי דיווחה למשטרה רק על האירוע השני מאחר והיא לא סיפרה לאביה על המקרה הראשון. בתחנה חקר אותה חוקר ממין זכר, וכאמור, אף אביה נכח בתחנה, ועל כן היא הרגישה מבוכה רבה מכדי לחשוף את פרטי האירוע הראשון (עמ' 229 ש' 18-16). עוד הוסיפה וציינה ש.ל., כי חשבה שיזמנו אותה לחקירה נוספת במשטרה, ואז תוכל לספר גם על האירוע הראשון. משלא פנו אליה מהמשטרה, היא ניסתה לשכוח את האירוע, ורק לאחר שע.ה. חיזקה אותה והסבירה לה שתלונתה חשובה ביותר, היא אזרה אומץ והחליטה ללכת לבדה למשטרה ולהגיש תלונה המתייחסת גם למקרה הראשון, וזאת כדי שלא יחזור המקרה שקרה לה גם לאחרות (עמ' 336 ש' 17-15).

88. לדברי ש.ל. היא אף יצרה קשר עם נערה נוספת צעירה ממנה (נטלי) שהתאמנה עמה בחוג "קונג פו", (הן היו שתי הנערות היחידות בחוג), והזהירה אותה מפני הנאשם. לנטלי היא סיפרה כי "משה ניסה לעשות לי משהו", וכן "שתיזהר שלא תלך לחוג" (עמ' 231 ש' 33-32).

89. ש.ל. חזרה וציינה, כי היא לא חשפה בפני שי את פרטי המקרה, ואם הוא שמע על התרחשותם לא היה זה מפיה – "בכלל לא דיברתי עם שי" (עמ' 344 שורה 29),

וכן: "לא ספרתי לו כלום" (עמ' 346 שורה 3).

דא עקא, ששי טוען: "אני פניתי אליה לפני חודשיים, היא אמרה לי שלפני חצי שנה משה אמר לה שיקח אותה טרמפ, נסע עם האוטו למקום בודד, וניסה לנשק אותה, ודחף לה ידיים לכל מיני מקומות" (עמ' 346 שורות 11-9).

לטענתה של ש.ל. היתה זו נטלי שסיפרה לו – "אני זוכרת שאני סיפרתי לנטלי... אני חושבת שהיא סיפרה את זה לשי" (עמ' 346 שורות 25-24). בענין זה ראה הפרק "דיון".

90. בעקבות שיחת הטלפון שקיבלה ש.ל. מע.ה. קבעו השתיים להיפגש בלב העיר. בעת שנפגשו סיפרה ע.ה. לש.ל. על שארע לה על ידי הנאשם, וזאת בפרטים כלליים, כלשונה של ש.ל.: "שהוא גם ניסה לעשות לה משהו".

ע.ה. שאלה אותה אם גם לה קרה דבר דומה (כפי שסיפר לה שי) וביקשה שתיגש להתלונן במשטרה כדי לחזק את תלונתה שלה מאחר ו"עדיף שניים מהאחד". (עמ' 232 ש' 19).

91. מאוחר יותר התקשר אליה שוטר בענין תלונתה, אך גם בהזדמנות זו היא לא סיפרה לו בטלפון על המקרה הראשון, וזאת מאחר ולטענתה, היא היתה בקניון "עזריאלי", במקום הומה אדם. ברם, בעת שהיא מסרה את התלונה השניה והמלאה (8.7.04) כשבועיים לערך לאחר פגישתה עם ע.ה. היא סיפרה על שני האירועים.

92. ש.ל. מספרת כי במועדים הרלוונטים לכתב האישום לא היה לה לא "שום ניסיון מיני" (עמ' 234 שורה 14) הגם שהיה לה חבר במשך שנה ומחצה. בתארה את מצבה הנפשי

מאז, ובעקבות האירועים, ציינה כי היא לא יצאה עם גברים במשך ארבע שנים, ונמנעה מליצור קשרים עם בני המין הגברי, כמו-כן לא יצאה לבלות במסיבות, והרבתה ללבוש בגדים גדולים ממידותיה.

93. ש.ל. הסבירה כי לאחר המקרה הראשון היא הדחיקה את מה שקרה והמשיכה כאמור, להגיע לשיעורים (עמ' 286 ש' 23-22, ועמ' 287 ש' 19-18).

בחקירה הנגדית עומתה עם עדות משתתפים בשיעוריו של הנאשם אשר טענו, כי היא נהגה לבטא כלפי הנאשם חיבה, ואף בקשה ממנו יחס ותשומת לב מיוחדים. בתשובה לכך הסבירה ש.ל., כי הנאשם היה המורה שלה, והיא חפצה בהדרכתו האישית. היא המשיכה ללכת לשיעוריו כי הדחיקה את מעשיו, אך גם כשהמשיכה באימונים כרגיל ויחסה כלפי הנאשם לא השתנה, היא, לא ביקשה את קרבתו האישית אלא, היא הגיעה לשיעורים כדי להתאמן (עמוד 292 שורות 15-12).

94. לדברי ש.ל., היא כמו שאר התלמידים העריכה מאוד את הנאשם (עמ' 239 שורה 12) כלשונה: "אני זוכרת שכל התלמידים כבדו אותו כי הוא באמת מורה מאד מכובד. הוא גם התאמן שנים רבות, ובשבילנו הוא עזב את המקצוע שהיה לו בעבר. הוא היה בעבר אני זוכרת מהנדס, ואז עזב את המקצוע שלו למטרה שהוא אוהב, הערכנו את זה מאד, ואני הערכתי אותו כמורה" (עמ' 239 ש' 12-9).

95. בחקירתה אישרה ש.ל. כי השתתפה בסדנת איסאי שערך הנאשם בקיבוץ, שכללה לינה בקיבוץ.

היא גם אישרה תמונות שהציג לה הסנגור - תמונות בהן היא והנאשם נראים במהלך אימון (נ/5 א-ג).

ש.ל. אישרה כי התמונות (נ/5 א'-ג') צולמו במהלך הסדנה. הסניגור ראה בלפיתה – חיבוק אך ש.ל. הסבירה: "...הוא הציג איזה תנועה כמו שאתה רואה בתמונה, ואז כל התלמידים הסתכלו והוא קרא לי...להראות לכולם את התנועה. להדגים" (עמ' 296 שורות 30-26).

אין מחלוקת שהסדנה בנחשונים התקיימה בחודש אפריל 2003.

בכתב האישום המקורי צויין, כי האירוע השני אירע במועד בלתי ידוע במהלך שנת 2002. דא עקא, שב"כ התביעה בקשה לתקן את כתב האישום לאחר עדותה של ש.ל. ועל פי התיקון, האירוע השני אירע באביב (מאי או יוני) 2003, על אף חקירה נגדית נמרצת של הסניגור נותרה ש.ל. איתנה בעמדתה, כי לאחר האירוע השני היא חדלה מהשתתפות בשיעורים בהדרכת הנאשם, (עמ' 300 שורה 14) והסדנה התקיימה באפריל 2003,

[ הערה 15 של מ.ג. : החלפת גרסת המתלוננת בגרסה של ביהמ"ש בניגוד לפרוטוקול, לעדויות, לעמדת התביעה ולכתב האישום

ש.ל. לא רק שלא אמרה זאת – היא הכחישה זאת מספר רב (לא פחות מ-12 פעמים!) של פעמים – פרוטוקול עמ' 299 ש' 5:

"זה לא הגיוני".

המאשימה – פרוטוקול עמ' 300 ש' 28-30:

עו"ד פלוס: סליחה, אני מבקשת לעצור רגע. אני מתנגדת לשאלה, כי אני לא מבינה על מה הסנגור מתבסס. אנחנו מדברים לפי גרסתה (של הנפגעת ש.ל. - משה) על 2002, היא אמרה שבקיץ 2002 היא הלכה (להתלונן במשטרה אחרי האירוע של נסיון הנשיקה ואחרי שעזבה את החוג – משה גורליק), ואתה אומר פתאום 2003

ביהמ"ש בסיום העדות של ש.ל. על התאריכי האירועים – פרוטוקול עמ' 301 ש' 18-23:

כ.ה. שפירא: יש פה נושא של התאריכים שיצטרכו לברר אותו זה כבר ברור לנו.

עו"ד מרודז: או.קי.

כ.ה. שפירא: או.קי. אז מה שזה אומר זה אומר.

כ.ה. אמסטרדם: כל צד יצטרך להכין את השתלשלות העניינים לפי ראות עיניו.

כ.ה שפירא: בדיוק.

עו"ד מרוז: טוב.

בזה תמה העדות של ש.ל. בנושא של תאריכי האירועים – אונס, נסיון הנשיקה והגשת תלונה במשטרה.

היא לא העידה יותר וגרסתה נשארה כפי שהייתה - כל האירועים קרו במהלך השנה 2001-2002.]

קרי: לפני הארוע השני שאירע במאי 2003 או תחילת יוני 2003.

[ הערה 16 של מ.ג. : החלפת גרסת המתלוננת ש.ל. בגרסה של ביהמ"ש בניגוד לפרוטוקול,,לעדות המתלוננת ש.ל., לעמדת התביעה ולכתב האישום

ביהמ"ש טוען כך כדי למקם את שני האירועים עם ש.ל. בשנת 2002-2003 .]

עוד הבהירה ש.ל., כי מחוץ לשיעורים, בהם נדרש מגע ביניהם נוכח אופי האימון, לא היה כל מגע פיזי בינה לבין הנאשם לאחר האירוע הראשון (עמ' 313 שורות 32-31).

בהמשך, העלתה ש.ל. אפשרות כי שוחחה עם שי בטלפון,אך עמדה על זה שלא נפגשה עימו, ומכל מקום לא מסרה לו פרטי האירועים.

לדבריה, הראשונה שהיא סיפרה לה על אשר אירע היתה אמה. לאחר מספר חודשים סיפרה לאחותה הפסיכולוגית, ולאחר מספר שנים גילתה על כך לחבר שלה, וזאת לאחר שלא יצאה עם בנים במשך 4 שנים. שי ששמע חלקית דברים מנטלי מסר את הטלפון של ש.ל. לע.ה., והאחרונה היא זו שדחפה אותה להתלונן.

96. ש.ל. התבקשה להשתתף בעימות עם הנאשם, והיא סירבה שכן חשה שאינה יכולה לעמוד במעמסה הנפשית הכרוכה בכך, כלשונה!

על אף הגשת התלונה ש.ל. לא הסכימה להשתתף בעימות עם הנאשם בהסבירה:

"אני לא יכולתי להתמודד עם זה. אני אמרתי שאני ממש לא רוצה את זה, ואז התחננתי בפני ע.ה. שהיא תעשה את זה, אמרתי לה, אני לא יכולה, לא הרגשתי מוכנה שאני יכולה לעשות את זה, ומאוד פחדתי" (עמ' 239 שורות 19-17).

97. ש.ל. התייחסה להכחשותיו של הנאשם את המעשים בלשונה:

"מאוד חבל לי, מאוד חבל לי שככה גם מורה כל כך מכובד כך מתנהג, שהוא מנצל את הכיבוד של התלמידים שלו לרעה כי אנחנו מאוד כיבדנו אותו, ונתנו לו הערכה וזה ניצול, גם ניצול מיני, וגם ניצול הערכת תלמידים" (עמ' 239 שורות 25-23).

וכן:

"אני דוברת אמת, אין לי כל סיבה שאני אשקר כאן. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה לעוד בחורות מה שקרה לי ולע.ה." (עמ' 239 ש' 28-27).

ד) ראיות ההגנה

98. לאחר שסקרנו את ראיות המאשימה, נפנה עתה לבחון את העדויות שהושמעו במסגרת פרשת ההגנה, ובראשן – עדות הנאשם.

עדותו של משה גורליק (להלן:"הנאשם")

99. הנאשם, בן 54, נשוי ואב לשני ילדים, הוא מתמטיקאי בהשכלתו, ומאמן "קונג פו" בהכשרתו. הנאשם עוסק באומנויות לחימה במשך כשלושים שנה, ומאז שנת 2002 משמש כמורה בשיטת האיסאי - שיטה שפיתח בעצמו המתבססת לדבריו, על תנועה טבעית של הגוף. הנאשם אישר כי הוא איננו משמש מטפל רפואי, אך הוסיף, כי הוא רואה בטיפול הרפואי חלק מהאימון, ובמהלך האימון טיפל בתלמידיו (עמ' 461 ש' 5).

בשנת 1997 שכר הנאשם אולם בסטודיו "טיפ-טופ" בהרצליה, והחל לאמן תלמידים בשיטות "פאנג גי-נוי" ו"קונג פו". אותה עת לא היו לו תלמידים רבים, אך שי נמנה עליהם. החל מחודש נובמבר 2000 שכר הנאשם אולם בסטודיו למחול בהרצליה הממוקם מעל לספריה העירונית.

היכרותו של הנאשם עם ע.ה.

100. בעדותו סיפר הנאשם כי פגש את ע.ה. בעת שרקדה בסטודיו למחול, ולדבריו, הוא הזמין אותה להצטרף לקבוצת האיסאי שהדריך, משום שחשב שהאימון יוכל לסייע לה בכאבי הגב מהם סבלה. בחודש אפריל ע.ה. אכן הצטרפה לקבוצה אותה אימן, אך היא השתתפה באימוני איסאי רק בחודש זה במהלך 4-5 שיעורים (עמ' 370 ש' 24), ולאחר מכן, היא עזבה את הקבוצה, כך לדבריו, מכיוון ששעת השיעורים שונתה לשעה חמש בבוקר.

101. הנאשם אישר בעדותו, כי במהלך השיעורים הוא טיפל בתלמידים על ידי לחיצות באפרכסת האוזן, זאת על מנת להקל על כאב בגב התחתון (עמ' 360 ש' 32-31). עוד ציין, כי כל מאמן צריך לספק עזרה ראשונה לספורטאי שנפגע, כלשונו: "מאמן צריך לדעת איך לפגוע ואיך לעזור במקרה שאדם נפגע", והוסיף "תוף כדי אימון" (עמ' 365 ש' 3).

בהמשך, הסביר הנאשם כי טיפול בנקודות הלחיצה (עיסוי, דיקור או צריבה) עשוי לשפר את מצבו הפיזי ו/או הבריאותי של אדם. לדבריו, אחת מ-107 הנקודות החשובות ברפואה הסינית, ואחת משלוש הנקודות החשובות ביותר ב"שי גונג" קרויה "סי.בי" או "סי.או", והיא ממוקמת בין פי הטבעת לאיבר המין, כשאצל נשים הנקודה יותר קרובה לאיבר המין (עמ' 362 בשורות

22-18).

102. לטענת הנאשם, נקודת הלחיצה אינה נקראת "צ'קרה", אלא "נקודת לחיצה סינית", ולדבריו, הוא מעולם לא השתמש במילה "צ'קרה" (עמ' 444 לפרוטוקול שורה 29). יחד עם זאת, היה מוסכם על הנאשם ש"נקודת הלחיצה הסינית" וה"צ'קרה" מצויות באותו המיקום בגוף, והמקום הנ"ל יכול לשמש כ"מקום טיפולי" (עמ' 463 ש' 28-26).

103. בעדותו בבית המשפט טען הנאשם, כי היא לא היה קורא לנקודת הטיפול בין איבר המין ופי הטבעת – "צ'קרה", כלשונו: "בחיים לא הייתי קורא לזה צ'קרה" (עמ' 444 שורות 25-22), אלא היה קורא לזה "נקודת לחיצה סינית" (עמ' 444 שורה 29), וזאת בניגוד לעדויותיהם של ע.ה. וש.ל., כי הנאשם השתמש במונח צ'קרה. על אף הכחשתו את השימוש במונח צ'קרה, הוא טען בחקירתו במשטרה (ת/6): "לא טיפלתי בצ'קרה בכלל. לא ידוע לי שאפשר לטפל בצ'קרה באופן ישיר בלחיצות ידיים בצ'קרה, וזהו" (שם עמ' 1 שורה 5 - הדגשות לא במקור).

104. הנאשם הבהיר כי אין לו הכשרה כמטפל, והוא אף אינו מחשיב עצמו כמטפל, ואף אינו משווק את עצמו ככזה, ובאים אליו לצורך אימון ולימוד אומנות מלחמה, אם כי, היו מקרים ספציפיים בהם אנשים הגיעו אליו (בעקבות מידע שעבר "מפה לאוזן") כדי לקבל טיפול בלבד (עמ' 366 לפרוטוקול ש' 6).

105. לדברי הנאשם, הוא לא נהג לטפל בתלמידים אחרי השיעור "מלבד ע.ה.שהיתה אצלי והכירה אותי מאיסאי (עמ' 367 לפרוטוקול שורות

18-16).

בחקירתו הנגדית הוסיף הנאשם, כי טיפל בע.ה. ביד, באוזן ובגב התחתון במשך שנתיים ומחצה, אך לא זכר אם טפל בה בתקופה הסמוכה לאירוע (עמ' 432 ש' 18-7) לדבריו "יכול להיות שהיה איזה טיפול או שניים לפני (החודש שבו התאמנה באיסאי- הח"מ) אבל אני ממש לא זוכר" (עמ' 249 לפרוטוקול שורות 33-32). בהזדמנות אחרת אמר שבמהלך אימוניה בשיטת איסאי בחודש אפריל, הוא לא טפל בה כלל (עמ' 370 ש' 25-24).

106. הנאשם הסביר כי פגש בע.ה. לראשונה בשנת 2000 בסטודיו, עת למדה ריקוד בסטודיו למחול, והיחסים ביניהם התמצו אז בהחלפת ברכות שלום.

בנסיבות שלא זכורות לו, סיפרה לו ע.ה., כי היא סובלת מכאבי גב בשל שעות הריקוד הרבות, ועל כן הציע לה להצטרף לשיעור האיסאי שהדריך בסטודיו, וזאת על מנת להקל על כאבי הגב התחתון שתקפו אותה, וכן משום שלדבריו "עניין אותה אומנויות לחימה" (עמ' 369 שורות 28-27).

הנאשם מכחיש קיומו של התרחיש הנטען על-ידי ע.ה., ולדבריו, הוא לא נשאר איתה כלל ביחידות, ועשה לה "טיפולים" כמתואר על ידה (עמ' 370 שורות 31-30). הנאשם חזר וטען, כי בעת שטיפל בע.ה. בעבר, הוא עשה כן באמצעות לחיצות בחלק העליון של אפרכסת האוזן, ביד או בגב בלבד (עמ' 380 שורות 33-27, ובעמ' 381 שורות 4-1).

עוד לדבריו, דלת אולם האימונים פתוחה, ואנשים יוצאים ונכנסים על פי רצונם. ובאולם חלונות רחבים וגבוהים, והמעשה נשוא כתב האישום במקום כזה "נשמע לו מטורף" (עמ' 371 שורות 18-17).

בחקירתו הנגדית חזר הנאשם והכחיש את האשמותיה של ע.ה. לפיהן הוא הכניס את ידו לתחתוניה, כלשונו: "זה סיפור הזוי לחלוטין", ובהמשך טען כי כל פרט ופרט בו הוא שיקרי (עמ' 439 שורה 13).

וכן: "כל הסיפורים שאני שמעתי פה, כולל הבנה הזוייה לחלוטין של נקודות טיפול, צ'קרות, כולל כל מיני דברים אחרים, זה דברים שמעולם לא אמרתי, גם באופן מקצועי אינני מסוגל להגיד זאת". (עמ' 441 שורות 17-9).

107. עוד הכחיש הנאשם בחקירתו הנגדית, כי ציין בפני ע.ה., שלא קיימת סודיות רפואית על מעשיו. לדבריו, הוא אינו משתמש במושג זה מכיוון שהוא אינו רופא, והוא אינו נותן טיפולים רפואיים אלא טיפולים להקלה על כאבים בלבד, והוא מקיים את הטיפולים בפרהסיה (עמ' 443 ש' 15-14).

הנאשם אף הכחיש כי אמר לע.ה. שהיא סובלת מחוסר איזון מיני, כדבריו:

"אני לא מתמצא, אני מצטער, אני לא מתמצא בנושא של איזון מיני. היא המציאה את זה" (עמ' 440 שורה 23).

108. הנאשם מציין, כי שי היה תלמידו, והוא התייחס אליו כאל בנו השלישי – "בן מאומץ", ואף מימן לו את נסיעתו לחו"ל ללימודים אצל ריצ'רד.

כיום, כך לטענת הנאשם, שי שונא אותו שנאה עזה (עמוד 373 שורה 26), וההידרדרות במערכת יחסיהם - מקורה בתחרות עסקית, כששי פתח סטודיו לאומנויות לחימה בקירבה לסטודיו בו הוא אימן. הנאשם אישר, כי שי עשה כן בהתחלה בעידודו, בעקבות הסכם שכרתו ביניהם, אך לדבריו, סוכם כי שי יאמן תלמידים עד גיל 12, ומתאמנים מעל גיל זה יאומנו על ידי הנאשם. לטענת הנאשם, שי לא עמד בהסכם הנ"ל, ובפועל גם תלמידים מעל לגיל שנקבע התאמנו אצלו, והוא אף שידל תלמידים לעבור לסטודיו שלו. עוד הוסיף הנאשם, כי בתחילה הוא בחר שלא להגיב עקב רגשותיו החמים לשי, אך לבסוף, מאחר והדבר פגע בפרנסתו, הוא שוחח עם שי, והוסכם כי שי יעמוד בהסכם, והיחסים ביניהם המשיכו להיות טובים (עמ' 375 ש' 14-9).

109. לדברי הנאשם, האירוע שגרם לו להבין כי שי "שונא אותו" התרחש בתאריך 15.5.04 – מועד בו ערך פיקניק ל"תלמידים בכירים" שלו, ושי לא הגיע.

הוא יצר עימו קשר טלפוני כדי לברר סיבת היעדרותו, ואז שי אמר לו שלא הגיע לפיקניק מכיוון שש.ל. היתה אצלו, וסיפרה לו שהנאשם הטריד אותה מינית (עמ' 376 שורות 32-31) וכן הזכיר את ע.ה., ובלשונו של הנאשם: "הוא אמר לי את הסיפור הזה עם שתי הבנות, הייתי מאד מבולבל, ובגלל זה לא התקשרתי ולא הגעתי" (עמ' 378 שורות 11-10). במהלך שיחתו של הנאשם בטלפון עם שי נכנסה ע.ה. לחדרו של שי, כך לטענת הנאשם, האחרון הורה לה לצאת, אך הנאשם לא ידע אם היא שמעה דבר מה משיחתם (עמ' 377 שורות 15-14).

עוד במהלך השיחה, כך לדברי הנאשם, דרש שי לדעת אם הנאשם אכן הטריד את ש.ל., ואם "עשה משהו" לע.ה. (עמ' 378 שורות 7-1), הנאשם אמר לשי שלא עשה להן כלום, ושי מסר לו לדבריו, שהוא מאמין לו (עמ' 377 שורה 30).

110. מעדות הנאשם עלה, כי על אף שהדברים ששמע מפי שי נשמעו לו כמו "סיפור הזוי", הוא לא פנה לע.ה. או לש.ל. כדי לברר עמן למה העלו טענות שווא נגדו. לדבריו, עד לסוף חודש יוני 2004, כל אימת שנפגש בע.ה. בסטודיו היא בירכה אותו לשלום באופן מאוד קולני, והתנהגה אליו כרגיל, לרבות יחס חם וחיבוקים (עמ' 379 שורות 9-6), וכך נהגה בפגישותיה עימו פעמיים-שלוש בשבוע, עד סוף חודש יוני 2004.

111. הנאשם רואה בשי הגורם להגשת התלונות " אמרתי זה עבודה של שי חי, אמרתי את זה לחוקר. ישר בהתחלה." (עמ' 456 שורות 14-13) וכן טען זאת בהודעתו במשטרה (ת/6).

והוסיף:

"תוך כדי זה שהיא (ע.ה.) אומרת לי שלום, שי חי רץ בכל העיר לכל מי שהוא יכול וסיפר שהטרדתי אותה" (עמ' 456 שורות 19-18)

וכן:

"...שתי הבנות האלה אמרו פה דברים שאני באופן מוחלט לא יכול להגיד, זה הגיע מאיזה שהוא מקום, ... המקום היחידי שיכול לתת להם את הרעיונות האלה והתיאורים האלה זה שי חי." (עמ' 452 שורות 31-29).

112. לא רק שהנאשם לא פנה לע.ה. בעת שראה אותה או בטלפון כדי לברר מדוע האשימה אותו באוזני שי כי הוטרדה מינית על ידו, הוא גם לא הטיח בה בעת העימות במשטרה ששי עומד אחרי תלונתה. הנאשם היה מודע לכך שלא טען כך בפניה, וכי מן ההגיון שהיה עושה זאת, כלשונו,"יתכן שככה במקרים אלה צריך לעשות" (עמ' 471 שורה 8) אך לדבריו,"זה אינו הסגנון שלו".

113. באשר לאירוע השני הקשור לע.ה., ציין הנאשם, כי בסוף חודש מאי או יוני, כשהוא הבחין בע.ה. בסטודיו, והיא ספרה לו שהיא סובלת מכאבים בעצם הזנב עקב נפילה, הוא סובב אותה "מיוזמתו", מתוך דאגה לחומרת פציעתה, והיא מצידה לא התנגדה. כאשר הוא נגע בעצם הזנב שלה, היא בכתה וצעקה מכאב, ועל כן הוא דרש שתיגש לבית חולים. מאחר ואביה לא יכל היה באותו המועד לקחת אותה לבית החולים, הציע הנאשם כי ייקח אותה בעצמו לבית החולים. בסופו של דבר, ולאחר ששוחח בעצמו עם אביה של ע.ה., היא נלקחה על-ידי אביה לבית החולים.

114. בהתייחסו ל"נקודות לחיצה" אישר הנאשם, כי ישנן נקודות לחיצה בבטן, ועל כן נשאל בחקירה נגדית, מדוע בעימות במשטרה הוא אמר לע.ה. שאינו לוחץ בבטן "כי אין שם טיפולים, אין שם "צ'קרות"". הנאשם הסתייג מדבריו בעימות וטען, כי התכוון לכך שהוא אינו מטפל באזור זה, והוסיף, כי לא דייק כנראה בדבריו בעניין זה בעימות (עמ' 464 שורות 28-13).

115. הנאשם גורס, כי אין לעשות שימוש במונח "צ'קרה" אלא במונח "נקודות לחיצה", והשימוש שעשו שתי המתלוננות במונח זה מלמדות לדעתו ששי עומד מאחורי התלונות, שכן לטענת הנאשם, הוא מעולם לא שוחח עם ע.ה. באופן אישי על "צ'קרות", אם כי הירצה בנושא של "צ'קרות" בסדנאות, לרבות הסדנה בנחשונים.

116. הנאשם התייחס ליעילות השפעת לחיצה בנקודות באזור בין איבר המין לפי הטבעת. כלשונו: "בספרות ישנם תיאורים שזה מועיל לרגליים ולגב, אינני יודע, כי לא עשיתי את זה אף פעם, אין לי ניסיון בזה. פשוטו כמשמעו. שוב אני אומר, יש דברים שהם ידועים תיאורטית, חלקם נכונים. חלקם אינם נכונים. יש שמועות שונות, ויש כל מיני תיאוריות שהאמת הם לא הוכחו, אינני יודע." (עמ' 472 לפרוטוקול, שורות 23-20).

וכן הוסיף, כי לא ידוע לו שיש טיפולים בגב באמצעות לחיצה באיבר המין (עמ' 423 שורות 25-23).

לטענת הנאשם, ע.ה. הפסיקה את אימוניה אצלו בשל העברת שעת השיעור לשעת בוקר מוקדמת (שעה חמש בבוקר). כדבריו: "היא לא יכלה לקום בארבע. דיברתי איתה גם על זה" (עמ' 384 שורה 31).

וכן:

"השעה המוקדמת היתה בעיקר בגלל שי, אבל שעה מוקדמת אצל סינים... בשעה ארבע עד חמש מתחלפות אנרגיות, יש חשיבות רבה לזה" (עמ' 385 שורות 37-28).

בחקירה הנגדית נשאל הנאשם מדוע לא הטיח בזמן העימות בע.ה. כי היא חדלה להגיע לשיעור לא בשל מעשיו, אלא עקב השעה המוקדמת של האימון, אך הלה מסר הסבר דחוק לפיו הדבר היה מובן מאליו, ועל כן לא טרח לציין זאת בפניה (עמ' 465 שורה 31).

117. כאן יוער, כי הנאשם נועץ בעו"ד לפני חקירתו ולפני העימות. לדבריו, הוא פנה לקבל יעוץ בתאריך 20.6.06, ועל אף זאת לא הטיח הטענה דלעיל בפני ע.ה..

עדותו של הנאשם בנוגע לש.ל.

118. לטענת הנאשם, ביוני 2002 הצטרפה ש.ל. לחוג "פאנג-נו" בהדרכתו, והחל מינואר 2003 היא הצטרפה לחוג איסאי באימונו. עוד הוא מספר שש.ל. חדלה מאימוניה עימו ביוני 2003. בתחילה טען, כי אינו יודע את הסיבה להפסקתה מלבוא לאימונים, והוסיף כי "הרבה ילדים הפסיקו" (עמ' 384 שורה 19).

בהמשך ציין הנאשם כי ע.ה.הפסיקה את אימוניה עקב העברת השיעור לשעות הבוקר המוקדמות (עמ' 384 שורה 29), והדברים כבר פורטו לעיל.

119. בהמשך עדותו מספר הנאשם כי בינו לבין ש.ל. לא שררו יחסים חבריים, והיא לא קיבלה יחס מיוחד (עמ' 390 שורה 28), אך במהלך האימונים היא דרשה ממנו תשומת לב תמידית, כלשונו: "...היה משהו מוזר בהתנהגות, שכל הזמן היא אמרה שאתה לא שם לב אלי, אתה לא נגש אלי, אתה הזנחת אותי, ותלחץ לי פה ותעזור לי לעשות את התנוחה כזו או אחרת" (עמ' 390 שורות 30-28, ועמ' 392 שורות 9 ו-16).

120. הנאשם התייחס לגבי האירוע השני, לטענתה של ש.ל., כי הוא הציע להסיע אותה לביתה בתום האימון. לדבריו, הוא לא נהג להסיע את תלמידיו לביתם בתום האימון, בנוקטו בלשון בוטה: "אני לא חברת הסעות" (עמ' 388 לפרוטוקול שורה 16). על אף האמור לעיל, התברר, כי הוא הסיע תלמידים – אלו שגרו במרוחק ממקום האימון ו/או עקב ירידת גשם ו/או אם הם ממילא התגוררו בדרכו לביתו (עמ' 388 שורות 19-18 ו- 35-30).

121. הנאשם אישר כי הסיע את ש.ל. בעבר לספורטק, וזאת מאחר שזה היה בדרכו לרעננה, אך הכחיש שהסיע אותה לביתה, בציינו כי זה נראה לו בלתי הגיוני לחלוטין, שכן הנסיעה לביתה אינה בכיוון נסיעתו (עמ' 389 שורות 8-6).

הנאשם אף הכחיש כי הציע להסיע את ש.ל. לביתה באותה הזדמנות מאחר והיתה חולה (עמ' 479 שרה 31). הנאשם איפוא הרחיק עצמו מהסעתה של ש.ל. לביתה. כמו כן טען, כי אדם שחומו גבוה לא יעמוד פיסית באימון.

עמדה זו של הנאשם אינה מתיישבת עם הודעתו במשטרה, שם אישר כי הסיע את ש.ל. מהחוג לביתה מספר פעמים (ת/6 שורות 65-62).

מאוחר יותר חזר בו הנאשם במהלך עדותו בבית המשפט, והכחיש כי טען בחקירה הראשית שלא הסיע את ש.ל. לביתה (ראה הטענה בעמ' 479 שורה 31). לדבריו, הוא הסיע אותה לביתה מספר מצומצם של פעמים (עמ' 478 שורה 17), אם כי טען שהוא אינו מכיר את הדרך לביתה, מאחר והיא זו שהדריכה אותו כיצד להגיע לשם.

עוד לדברי הנאשם, בעת שהגיע לסטודיו, הוא נהג להחנות את רכבו באחד הרחובות הצדדיים, ולא החנה אותו במגרש ליד הספרייה, והוא אף אינו מכיר את מגרש החניה הציבורי הסמוך לספרייה (עמ' 390 שורה 24).

משמע, הנאשם הרחיק עצמו מ"זירת העבירה" – החניון ליד הספרייה.

[ הערה 17 של מ.ג. : אין ולא היה מגרש כזה. פרוטוקול עמ' 390 ש' 23-24: "כ.ה. שפירא: יש מגרש חניה ציבורי ליד הספריה בקרוב? בסמוך?

העד: לא, אולי יש ואני לא יודע. יש במרחק של 300 מטר בתשלום. לא מכיר." ]

122. באשר ל'אירוע השני', בו נטען ע"י ש.ל. כי הנאשם הסיע אותה לביתה, קירב את פניו לפניה, ובעת שניסתה לצאת מריכבו הוא תפס ברגלה, טען הנאשם כי: "לא זכור לי סיפור כזה, לא זכור לי משהו שדומה לזה" (עמ' 397 לפרוטוקול שורה 16).

וכן:

ש. אז זה היה או לא היה?

ת. לא. (עמ' 397 לפרוטוקול שורות 18-17)

הנאשם טען, כי אינו זוכר אם הורה לש.ל. לשבת לצד הנהג בעת שהסיע אותה לביתה, אך לא שלל אפשרות זו. לדבריו, מאחר והוא אינו מכיר את רחובות העיר הרצליה, היו אלו הילדים שקבעו את סדר ההורדה מהרכב, והורו לו באיזו דרך לנסוע (עמ' 483 לפרוטוקול שורות 33-32).

הנאשם איפוא מרחיק עצמו מ"התוכנית" להוריד את ש.ל. אחרונה מהרכב.

עוד לדבריו, הוא אינו זוכר מקרה בו ש.ל. נסה מריכבו, ומכל מקום הוא מעולם לא ניסה לנשקה או לתפוס ברגלה (עמ' 486 שורות 12-10) עוד הוסיף והסביר כי אם התקרב אליה, יתכן שהדבר נבע מכך שהוא דיבר והיא לא שמעה, אך כאמור, שלל האפשרות שהיא ברחה מריכבו:

"אני אומר לך שוב, לפי מה שאני יודע, ואני עדיין זוכר דברים. לא היה מקרה שהיא ברחה לי מהאוטו" (עמ' 486 לפרוטוקול שורות 11-10).

האירוע השני מוגדר ע"י הנאשם כ"סיפור הזוי" (עמ' 485 שורה 8 לפרוטוקול).

וכן: זה סיפור שאני לא מבין איך עושים את זה בכלל".

123. בהתייחס להפסקת אימוניה של ש.ל טען הנאשם בתחילה כי לא זכור לו שש.ל. אמרה לו שהיא מפסיקה לבוא לאימוניו. ובגלל שהאימון בשיטת "איסאי" היה קשה במיוחד" בהתחלה "הרבה מאוד אנשים הפסיקו להגיע" (עמ' 486 לפרוטוקול שורה 28), בהמשך טען, כי זכור לו שש.ל. אמרה לו "שהוא לא כל כך מרוצה מכל הסיפור הזה של איסאי" (עמ' 487 לפרוטוקול שורות 9-8).

הנאשם אישר כי גם נטלי הפסיקה את לימודיה אצלו, אך לדבריו, הפסקת לימודיה נבעה מכך שהוא חדל ללמד "קונג פו" ועבר ללמד איסאי. לדבריו, נטלי ואביה הגיעו אליו כדי לנסות לשכנעו לשוב ללמד "קונג פו" (עמ' 491 שורה 31).

124. הנאשם אף טען כי אינו זוכר אם טיפל אי פעם בש.ל., אך הוא "חושב שלא", שכן לדבריו, ש.ל. היתה 'בחורה בריאה' (עמ' 487 שורות 31-27 לפרוטוקול).

125. לטענת הנאשם, ש.ל. הושפעה משי כשהגישה את התלונה, ולדבריו, הוא הסיק זאת מהסבריה בנושא ה"צ'קרות" כלשונו: "ראיתי במפורש בדברים שלהם השפעה (של שי- הח"מ), לפחות מבחינת המידע על הצ'קרות ועל כל מיני דברים אחרים" (עמ' 489 לפרוטוקול שורות 25-24).

הנאשם הדגיש, כי שי הוא המקור לתלונות שהוגשו:"ברור לי לחלוטין לפי הדברים שנאמרו פה, ואני שמעתי פה שזה בא משי, ואין לי מושג באיזה דרך, האם זה איומים, האם זה סחיטה, האם זה שכנוע, התאכזרויות, אינני יודע מה בדיוק הוא עשה. איך הוא תמרן אותן, אבל לי ספק, אין לי צל של ספק, שידו שם" (עמ' 490 לפרוטוקול שורות 13-10).

הוא אישר כי שוחח בטלפון עם שי, אך הכחיש שטען באוזניו, כי ש.ל. הינה "משוגעת" או כי איים על שי, פן יעיד נגדו. לדבריו, הוא שוחח עם שי רק בהקשר להיעדרו מהפקניק ב- 15.5., ברם, הוסיף, כי לאחר ששי נחקר במשטרה הלה שלח אליו מסרונים ודוא"ל (מיילים) (עמ' 494 שורה 13).

לטענת הנאשם, שי אף פירסם באתר שלו (של הנאשם) כי יערוך עימו קרב, והוא "לא יצא מזה", וכן איים להכותו (עמ' 400 שורות 1 ו-11-10).

יוער, כי שי כלל לא נחקר ע"י ההגנה בענין זה.

126. בחקירתו הנגדית אישר הנאשם את דברי שי, כי הוא ביקר את רותם סער במקום עבודתו וביקש ממנו כי יעיד מטעם ההגנה, וכן אישר דברי שי, כי

הוא מסר לרותם זוג נעליים, אך לטענתו, מסירתם הייתה תמורת תשלום, והנאשם הכחיש כי אמר לרותם שישלח רוסים להכות את שי.

127. לטענת המאשימה, הנאשם ניסה להרחיק עצמו מהאירוע עם ש.ל. בטענה שהוא אינו מלמד עוד בימי ששי. (ראה: ת/6) אך כשעומת עם טענתה שהאירוע חל ביום ו', הוא ביקש לבדוק ביומנו על מנת להיזכר ואחר כך אישר כי לימד באותו יום, ובשל חלוף הזמן חל אצלו בילבול, עקב העובדה שכיום הוא אינו מלמד בימי שישי (עמ' 498 לפרוטוקול שורות 12-9).

128. בחקירתו במשטרה טען הנאשם, כי לא טיפל בתלמידים בנקודות הצ'קרה (ת/6 שורות 106-105) כמו כן טען, כי לא ידוע לו על טיפול במרכזי צ'קרות ע"י לחיצות (ת/6 שורות 115-114).

בעדותו בביהמ"ש, נשאל הנאשם בנוגע לטיפול בהורדת חום על ידי עיסוי "צ'קרת השורש", ועל דבריה של רותי סילברמן בעניין זה, הוא השיב: "אני לא יודע על הסוג הזה של הטפול כלום" (עמ' 500 שורה 23) בהמשך פרץ בצחוק, בתגובה לשאלה בעניין עיסוי בנקודה זו כפתרון לבעיות בעיות גב, והוסיף שהדבר נשמע לו "הזוי" וכן ציין: "אני אף פעם לא ניסיתי את זה, ולכן אני לא יכול להגיד לך, כי יש דברים שונים ומשונים" (עמ' 500 שורות 33-32).

עדותו של ניר דקל

129. העד ניר דקל (להלן: "ניר") מכהן כמנכ"ל "מדיסין", שהינה רשת מכללות לרפואה משלימה. סמוך למתן עדותו בביהמ"ש כיהן גם כראש החוג לרפואה

סינית באוניברסיטה הפתוחה, ובבית ספר "מירב". תחומי התמחותו לדבריו, הם דיקור, אקופונקטורה וצמחים (עמ' 509 שורה 17).

בנוסף לעיסוקיו לעיל, הוא התאמן בשיעורים שונים שהעביר הנאשם. מדברי העד עלה, כי הוא אינו יודע מהן בדיוק האשמות המופנות כלפי נאשם, אך הוא יודע שזה קשור להטרדה מינית. הוא הסביר כי התייצב למתן עדות בביהמ"ש, לבקשתו של הנאשם, ועקב היכרותו עימו. עוד עלה מדבריו, שהיה זה שי שקישר בינו לבין הנאשם, (4-3 שנים לפני האירועים נשוא כתב האישום), ושי הפליג אז בשבחיו של הנאשם (עמ' 513 שורה 27).

130. לדברי העד, הנאשם פנה אליו וביקש שיגיש תצהיר בנושא צ'קרות ואקופונקטורה, העד הסביר כי במהלך הקריירה המקצועית שלו בת 15 שנים הזדמן לו פעם אחת בהיותו סטודנט ליתן טיפול של עיסוי וגינלי שכלל לחיצות באיזור שבין פי הטבעת לאיבר המין. הוא נתן פעם נוספת טיפול כזה בקליניקה שלו, ולדבריו, "וי, מביך נורא הדבר הזה" (עמ' 516 שורה 16).

וכן הוסיף: "אני באופן אישי לא משתמש בזה" (עמ' 516 שורה 24).

ניר מספר כי קיימות מספר גישות ומספר שיטות לטיפול בכאבים וחולשה באמצעות מגע, או לחיצות ומיומנויות נשימה, כגון "צ'י קונג," וכן אומניות מגע כגון שיאצו ועיסויים למיניהם (עמ' 506 לפרוטוקול שורות 15-11).

לדבריו, על ידי לחיצות בנקודות מסוימות בגוף ניתן להשפיע על איברים פנימיים בגוף ולעזור לפתולוגיות מסוימות. הוא הסביר, כי שיטות שונות מטפלות בנקודות לחץ שונות, אך ישנה הקבלה מסוימת בין נקודות הלחץ בשיטות השונות, כאשר רק השמות משתנים משיטה לשיטה, ניתן לטפל בהן הן בלחיצות והן בדיקור (עמ' 506 שורות 16-15).

בכל הנוגע ל"צ'קרות"-מונח מהרפואה ההודית הכוונה לנקודות הלחץ, הממוקמות במספר מרכזים בגוף ומהוות מרכז אנרגטי. לדבריו, ישנן 7 "צ'קרות" בסיסיות. "צ'קרת השורש" ממוקמת אצל הזכר בין שק האשכים לפי הטבעת, ואצל הנקבה בין הנרתיק לפי הטבעת; "נקודת הפוביס" (העצם המצויה באגן מתחת לטבור) ממוקמת בין הפוביס לטבור; וכן יש נקודה באזור הסרעפת; נקודה באזור הלב; נקודה באזור הגרון; נקודה באזור העין השלישית הממוקמת במצח; ולבסוף, נקודת "כתר" (עמ' 507 שורות 15-9). העד ניר הבהיר כי לא מצויה כל נקודת לחיצה ו/או "צ'קרה" באיבר המין עצמו (עמ' 515 שורה 18 לפרוטוקול).

עוד לדברי העד, ניתן לטפל בנקודות המתוארות לעיל על ידי מגע ועיסוי ו/או על ידי נשימה, כאשר הדרך הרווחת לטיפול משלבת בין שני האלמנטים הנ"ל. כמו-כן, ניתן לטפל ב"צ'קרות" במגע ישיר, קרי- ללא בגדים, וישנן קליניקות רבות במזרח הרחוק המתמחות בצורת טיפול הזו (עמ' 507 שורות 29-20).

בכל הנוגע למצב בישראל, אומר העד ניר, כי אין זרם מרכזי כלשהו, וכך, כל מטפל בוחר בשיטה המתאימה לו, כלומר, ישנם המטפלים עם או בלי בגדים, והכל תלוי במטפל (עמ' 507 שורות 33-31).

131. העד התבקש בחקירתו הנגדית לחוות דעתו על סיטואציה בה מדריך מטפל בתלמידתו הסובלת מחום תוך כדי נסיעה ברכב על ידי כך שהוא מחדיר את אצבעו לתוך איבר מינה, והשיב כי זו סיטואציה שאינה מקובלת, הן מבחינת מקום הטיפול, (רכב) והן לענין מהות הטיפול, (החדרת אצבע לאיבר המין של המטופלת לצורך הורדת חום), ואם מוסיפים את רכיב גילה של המטופלת (קטינה) - אין מנוס מלהגדיר את המקרה כבלתי מקובל (עמ' 517 שורה 23).

132. בהתייחס לדבריה של העדה סילברמן אותה הוא מגדיר כ"אשת מקצוע" (עמ' 520 שורה 28), השיב ניר, כי הוא אינו רואה בלחיצה על 'צ'קרות השורש' טיפול נדיר ו"מוצא אחרון" משום שישנן שיטות ומטפלים רבים מכל הסוגים, וכל מטפל בכל שיטה בוחר את הנקודות והטיפולים המתאימים. עוד לדבריו, לא ניתן להצביע על שיטה אחת כנפוצה, קונבנציונאלית או מקובלת יותר או פחות מן האחרות, ו-"הגישות הן מגוונות כמספר הסינים" (עמ' 522 שורות 10-5 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, הוא הודה, כי הוא עצמו אינו מטפל באמצעות "צ'קרת השורש", וכי אינו יודע באם נעשה בישראל שימוש תדיר בנקודה זו כאפשרות ראשונה למקרה של הורדת חום.

עדותו של ד"ר זמיר קמחי זמיר

133. ד"ר קמחי הינו רופא שיניים, המשמש גם כמורה לטאי צ'י, ולדבריו, הוא מתאמן באומנויות הלחימה מגיל 16.

הכרותו את הנאשם החלה לפני כחמש שנים, בחודש פברואר 2002, כאשר החל להתאמן בשיעורי האיסאי שהעביר הנאשם בימי שישי בסטודיו בהרצליה. בפועל העד ממשיך להתאמן עם הנאשם עד היום במסגרת חיצונית לשיעורים בסטודיו.

134. לדברי ד"ר קמחי, הוא היה רגיל לשיטות אימון קפדניות וקשוחות, ועל כן היה לו מוזר לראות את המסגרת החברית הפתוחה שבאימוני הנאשם. במיוחד צרמה לו התנהגותה של ש.ל. שדרשה במפגיע את תשומת ליבו של הנאשם גם כשהסביר לאחר, ופנתה אליו כדי שיסביר ויעזור לה לבצע את התרגילים, תוך הבעת טרוניה שהוא 'לא שם לב אליה'. כמו כן היא נהגה להתנדב ולהדגים עם הנאשם את התרגילים בפני הכיתה.

במשך הזמן כשראה את האוירה של שאר המתאמנים, הוא כבר לא ראה בהתנהגותה דבר יוצא דופן, אך בהיותה בין הבנות הבודדות שהשתתפו בשיעורים הוא זכר אותה, ובלשונו: "אני פשוט זוכר בגלל שלא היו הרבה בנות, אז אני זוכר אותה במקרה הזה." (עמ' 531 שורה 10).

ד"ר קמחי השתתף בסדנה שנערכה בשנת 2003 בקיבוץ נחשונים שבה השתתפה גם ש.ל. לדבריו, לאחר הסדנה הוא חדל מלהתאמן אצל הנאשם בסטודיו, ולפיכך לא יכול להעיד אם ש.ל. המשיכה להגיע לסטודיו אם לאו.

135. על האירועים נשוא כתב האישום שמע ד"ר קימחי לראשונה משי אשר לא הגיע לפיקניק שאורגן על ידי הנאשם, והדבר הפתיע אותו ביותר מאחר והיה מודע להערצתו של שי את הנאשם (עמ' 534 שורות 8-7). כלשונו:

"הוא לא הגיע... זה בדיוק היתה הנקודה. זו היתה הנקודה שבגלל זה אני היחידי בהלם, כי לא, לא היה רמז לדבר הזה הוא לא הגיע. פשוט לא הגיע, וזה היה מפתיע" (עמ' 541 שורות 4-1 ו- 13 – הדגשה לא במקור).

לאחר הפיקניק פנה אליו שי בבקשה שיאמן אותו ב"טאי צ'י", וסיפר לו שהוא אינו מתאמן עוד אצל הנאשם מאחר והלה מואשם בהטרדת שתיים מתלמידותיו הקטינות והוא אינו יכול עוד ללמוד אצל אדם כזה. שי אמר לו לדבריו: "בעיני זה לא מורה, זה לא בן אדם" (עמ' 534 שורה 10) ד"ר קמחי ניהל עם שי מספר שיחות נוספות. אך לדבריו, בשונה משי, הוא אינו מאמין להאשמות שהופנו כלפי הנאשם עד לעצם היום הזה.

136. ד"ר קימחי מסר בעדותו כי הנאשם פנה אליו וביקש ממנו שיעיד על מערכת היחסים שהיתה באימונים. העד סיפר לנאשם את אשר שמע מפיו של שי, והנאשם גילה לו את שמות המתלוננות, שכן שי לא מסר לו את שמותיהן (עמ' 537 שורות 32-31, ועמ' 542 שורות 8-7).

137. בחקירתו הנגדית עומת ד"ר קמחי עם טענת המאשימה לפיה ש.ל. מעולם לא התאמנה בשיעורי איסאי אצל הנאשם (אלא באימוני "קונג פו" בלבד), ובתגובה השיב: "יכול להיות שבנוסף לאימונים באיסאי. מה שהיא התאמנה בקונג פו אני לא יודע, אני לא הייתי בקבוצות האלה." (עמ' 538 שורות 33-32 לפרוטוקול).

כאשר עומת עם טענת המאשימה לפיה ש.ל. מעולם לא התאמנה בימי שישי אצל הנאשם, השיב ד"ר קמחי שהוא התאמן בסטודיו בימי רביעי ושישי ואלה היו ימי האימון היחידים, משמע, שבאחד מהם פגש את ש.ל.

138. ב"כ הנאשם מבקש ללמוד מדברי ד"ר קמחי כי הפיקניק התקיים במאי 2002. מאחר ושיחתו עם שי התקיימה לדבריו, כשבוע לאחר הפיקניק, מכאן עולה לדעתו, המסקנה ששי ידע על התלונה של ע.ה. כבר בחודש מאי 2004, בעוד שע.ה. מציינת כי החלה להיזכר באירוע והגישה את התלונה בחודש יוני

2004.

אקדים ואציין, לא ניתן לקבוע תאריך ודאי על בסיס עדותו של ד"ר קמחי, שכן הוא עצמו טען שהחל להשתתף באימוני איסאי בחודש אפריל 2002 (עמ' 529 שורה 47) וכאשר עומת ע"י הסניגור עם דבריו עפ"י תצהיר שנתן שנתיים קודם לכן, הסתבר שבתצהיר כתוב שהחל להתאמן בחודש פברואר 2002 (עמ' 529 שורות 15-11) בנוסף הוא ציין בעדותו, כי לקראת הקיץ בערך בחודש מאי הם עברו להתאמן בפארק משמע, מדובר בהערכת זמנים בלבד. (עמ' 532 שורות 9-7 – הדגשה לא במקור).

עדותו של גיל קרייה (להלן: "גיל")

139. גיל מתאמן אצל הנאשם בשיטת איסאי החל מחודש אוקטובר שנת 2003 ועד היום (עמ' 545 שורות 15-6). הוא פגש לדבריו, את ע.ה. במסגרת השתתפותו בשיעורים הנ"ל, שנערכו בסטודיו, אך אינו זוכר תאריכים מדוייקים.

מעדות גיל עלה, כי ע.ה.נהגה לרקוד בלט, ונראה היה שהיא נמצאת בקשר הדוק עם הנאשם. קשר זה, לדבריו של גיל, התבטא בכך שע.ה.היתה מגיעה להתאמן בשיעורים שהעביר הנאשם ואף נהגה, מיוזמתה, לחבק ולנשק אותו (עמ' 545 שורות 21-26 לפרוטוקול) וכל אימת שהיא והנאשם נפגשו במסדרון, היא היתה מעניקה לנאשם "חיבוק חם מאד" (עמ' 546 שורה 7).

לדבריו, הוא שמע מהנאשם שהלה מואשם בכך שנגע בע.ה. ב"אזורים מוצנעים", והוא התבקש על ידי הנאשם להעיד אודות התנהגותה של ע.ה. כלפיו.

כאשר נשאל גיל, בחקירתו הנגדית לגבי בנות אחרות שנהגו להתאמן אצל הנאשם, הוא השיב, כי אינו מכיר אותן, ואת היכרותו עם ע.ה.הוא מסביר בכך שהיתה נכנסת לשיעורים שהעביר הנאשם.

עדותו של גיא ויצמן (להלן: "גיא") (בסיכומי ההגנה עמ' 83 מופיע השם "יאיר ויצמן").

140. העד בן 22 משרת כיום בצה"ל ביחידת "שלדג", והוא למד לדבריו, שיעורי "קונג פו" שהעביר הנאשם עוד בהיותו בתיכון, משנת 2001 ועד לשנת 2004.

לטענת גיא, הוא פגש בש.ל. ובע.ה.במסגרת אימוניו בסטודיו.

היכרותו עם ש.ל. מתוארת על-ידו כשטחית ביותר, והוא זכר אותה במעורפל, אך את ע.ה. הכיר טוב יותר, מכך שמדי פעם, לאחר שסיימה את אימון המחול שלה היא היתה מגיעה לאולם בו העביר הנאשם את שיעורי ה"קונג פו".

על אף שמספר מצומצם מאד של בנות התאמן אצל הנאשם, גיא לא זכר איש מהן, זולת ע.ה. וש.ל. לדבריו, ע.ה. הגיעה אל הנאשם לצורך טיפולים באמצעות נקודות לחיצה מאחר והתלוננה על כאבי גב בשל העיסוק בריקוד, ותלמידים נוספים מאימוני ה"קונג פו" קיבלו אף הם מהנאשם טיפולים בלחיצות.

הנאשם העניק את הטיפול הנ"ל בפינת אולם האימונים, בישיבה על כסאות פלסטיק או בשכיבה על מזרונים שהיו מצויים באולם, זאת ללא מחיצה, כשהטיפולים גלויים לעיני המתאמנים (עמ' 553 שורות 15-9).

למיטב זכרונו של גיא, הוא נהג לפגוש את ע.ה.בסטודיו רק בשנה הראשונה לאימוניו, קרי: בשנת 2002-2001, ולא בשנים מאוחרות יותר (עמ' 553 שורות 28-27). כלשונו: "יותר מאוחר, כבר לקראת י"א, י"ב, אני כבר לא זוכר אותה שם".

גיא מתאר את ע.ה. כבחורה מאד אנרגטית ושמחה אשר בהיכנסה לאולם האימונים נהגה לשאול לשלום כולם, ואף להעניק, מיוזמתה, נשיקה וחיבוק למכריה ביניהם שי, הוא עצמו והנאשם.

למיטב זכרונו, לא חל כל שינוי בהתנהגותה של ע.ה. בכל התקופה בה נפגשו בסטודיו (קרי: בין השנים 2002-2001).

גיא נשאל לגבי בנות אחרות שהתאמנו עימו, ולא זכר כאמור, את שמן זולת ע.ה. (עמ' 56 שורות 18-6).

141. לאחר שהפסיק להתאמן אצל הנאשם סיפר לו חבר (שחר זוהר) על ההאשמות המיוחסות לנאשם, תוך הזכרת שמן של ע.ה. וש.ל. הטוענות שהן הוטרדו מינית על ידי הנאשם. גיא חשב שהדבר אינו הגיוני, וטלפן לנאשם כדי לברר את נכונות הטענות. הנאשם, לדבריו, הרגיע אותו ואמר ש"הכל בסדר", אך לא חשף בפניו פרטים כלשהם מתוך שחש מבוכה. (עמ' 557 שורות 21-20 ועמ' 558 שורות 8-7).

דיון

142. כפי שניתן ללמוד מסקירת העדויות במקרה דנן, יריעת המחלוקת משתרעת לאורך כל חזית המריבה. מחד גיסא, טוענות שתי המתלוננות להתרחשותם של שלושה אירועים של

סוף עמוד 35

תקיפות מיניות; מעשה אינוס, מעשה מגונה ונסיון לבצע מעשה מגונה שבוצעו על ידי הנאשם במתלוננת, ומאידך גיסא טוען הנאשם, כי לא היו דברים מעולם, והוא מכחיש מכל וכל שביצע עבירות מין במתלוננות.

נוכח הפער בין הגרסאות, על בית המשפט לבחון בקפידה את מכלול העדויות, לתור אחר סתירות פנימיות וחיצוניות, לבצע הערכה מדוקדקת של התנהגות העדים בנסיבות העניין, ולחפש אחר אותות האמת השזורים בדבריהם (ראו סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 – להלן: "פקודת הראיות").

שימוש במבחנים דלעיל נעשה בראש ובראשונה על ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העדים בעת מסירת עדויותיהם בפניו, תוך בחינת כלל האינטרסים ומניעיו של כל עד, וכן השוואת העדויות עם מכלול הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט.

לעניין התרשמות בית המשפט מעדויות המובאות בפניו העיר כב' הנשיא שמגר בדנ"פ 3750/94 פלוני נ' מ"י, פ"ד מח(4) 621, 626 את הדברים הבאים:

"יוער כאן, כי השימוש בתיבה "התרשמות" עלול להטעות. אין הכוונה רק לתחושות ולהשערות, אלא לא פחות מכך, להערכה הבנוייה על מיון שיטתי של הנתונים כדי להציב זה לצד זה את הנתונים התומכים באמינות ובאמיתות מול אלה השוללים אותם. הערכת עדות אינה מלאכת ניחוש והימור, ואינה רק סיכום התרשמותו הכללית של המסתכל והמאזין, אלא גם בנייה הגיונית ומתודית של שיקולים, מדידת התיזות העובדתיות זו מול זו, והערכת המשקל העודף של תיזה זו או אחרת שאינה מותירה ספק סביר".

143. כפי שיפורט להלן, במקרה דנן מוביל יישום המבחנים לעיל למסקנה, לפיה יש להעדיף את גרסותיהן של המתלוננות על זו של הנאשם. על אף זאת, כן יש לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מניסיון לביצוע מעשה מגונה בש.ל., ולהלן יובאו נימוקי.

כבישת העדות ואמינות המתלוננת

144. ש.ל. וע.ה. סיפרו על אירועים הקשורים אליהן שנתיים לאחר קרות האירועים. עפ"י ההלכה הפסוקה, כבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להוביל להפחתת משקלה הראייתי, ולפגיעה במהימנותה, שכן מי שכובש את עדותו חשוד מטבע הדברים על אמיתותה, אולם זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה, ומדוע גמל בליבו לחושפה דווקא בעיתוי מסוים (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2005, 441).

יחד עם זאת, לא אחת כבר נפסק כי קורבנות עבירות מין כובשים עדותם בשל רגשות פחד, בושה ומבוכה, ואלו בולמים אותם מלהתלונן בסמוך לאירועים (ראה: ע.פ. 5874/00 לזרובסקי נ' מ"י, פ"ד נא(4) 249, 260).

הערה 18 של מ.ג. : ראה סע' 69 בערעור]]

ברם, אם ניתן הסבר מניח את הדעת על מה ולמה כבשה העדות- אין בהשתהות כדי להפחית מאמינותה. ראו ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 361:

"בימינו השכלנו ללמוד, כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן בכלל, וכי אצל אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות...עד שמספרים למקורבים על אשר אירע או עד שמגישים תלונה למשטרה".

וכן ראו: ע"פ 795/88 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294).

בענייננו, השיהוי בהגשת התלונות נובע מהדחקת האירועים ע"י שתי המתלוננות שהיו צעירות לימים בעת ביצוע המעשים, וכן חסרות ניסיון מיני, ועל אף שחשו שהיה משהו "לא בסדר" במעשי הנאשם לא יכלו להגדירם כמעשי עבירה, וזאת בצירוף האמון כלפי הנאשם שהווה דמות סמכותית ומוערכת בעיניהן ובעיני סביבתן.

מעדות המתלוננות עלה, כי הן הדחיקו את האירועים על מנת שלא לשוב ולחשוב עליהם, וזאת בניסיון נואש להמשיך בחייהן כאילו לא אירעו הדברים מעולם.

[ הערה 19 של מ.ג. : כאן תאור מוטעה של הווצרות מודעת של הדחקה במובן קליני – ז.א. זכרון לא רציף

ראה פרוש מוטע בפסק הדין של ביהמ"ש העליון, סע' 14 ]

בהקשר זה ראוי להפנות לדברים שנקבעו בעניין קורבנות לעבירות מין בע"פ 7874/04 רוני חסיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 1849 , 1852 (2005):

"התנהגות זו של הצנעת מעשה האונס, והקושי הרב לחושפו אינם זרים לנפגעות עבירות מין. תחושות העלבון, הבושה והדחייה הפנימית ממעשה הפלישה לצנעת הנשיות גורמים לא אחת לקרבן העבירה להירתע זמן רב מחשיפתה ולכבוש את התלונה ימים רבים. כאשר הפרשה נחשפת לאחר עבור זמן, פעמים היא מתרחשת בהדרגה ולא בבת אחת, כחלק מתהליך הדרגתי של פתיחת סגור הלב שבמשך שנים צפן בתוכו סוד כמוס... הגילוי לא נעשה בבת אחת, אלא אט אט ובהדרגה; בשלב הראשון לא נחשפו כל הפרטים האינטימיים ביותר שארעו, מפאת הבושה והמבוכה. ... התפתחות הדרגתית זו של גרסת המתלוננת, הבנויה שלב אחר שלב, היא אך טבעית ומובנת על רקע הפגיעה הנפשית העמוקה שנגרמה לה כקרבן מעשה אונס; שלביות זו לא רק שאינה מקעקעת את אמינותה, גם אם היא מולידה חוסר התאמה מלא בתיאור פרטי המקרה לאורך הדרך, אלא אדרבא, היא משתלבת ומתיישבת עם תגובה אנושית מסתברת על רקע מכלול נסיבות ארוע העבירה."

[ הערה 20 של מ.ג. : כאן ישנו תאור של השיחזור הזכרון המודחק שהוא זכרון לא רציף.

השופטים מביאים את המקרה זה בגלל דמיון רב למה שחוו שתי המתלוננות בתיק זה]

ע.ה. ציינה כי היא לא סיפרה לאביה שאסף אותה מהסטודיו כי "זה מאוד הביך אותי שמישהו נגע בי בצורה כזאת" (עמ' 31, שורות 15-14).

וכן ציינה בעדותה: "חשבתי שזה חלק מהטיפול..." (עמ' 28 שורה 4).

אף ש.ל. מציינת כי לאחר המקרה הראשון: ".. לא הבנתי מה קרה, ואני פשוט הלכתי לישון וזהו" (עמ' 219 שורה 2).

ההגנה גורסת, כי ע.ה. גיבשה דעתה שמדובר במעשה אסור רק בעקבות שיחתה עם ש.ל., וכי היא עצמה לא הבינה כי מדובר במעשה פגום.

ברם, ע.ה. מציינת בעדותה, כי כבר בקרות האירוע הבינה שמשהו לא בסדר, אך עקב היעדר ניסיון בשל גילה הצעיר, היא לא יכולה היתה להגדיר מהות הפסול שבמעשה.

הדברים האמורים אף נתמכים בעדותו של ערן, אביה של ע.ה., כשהוא מתאר את היזכרותה של ע.ה.במעשים ובחשיפתם בפניו, כדלקמן:

"אני חושב שהיא בעצמה חיפשה את המילה, היא חיפשה במהלך השיחה, את זה אני זוכר שהיא חיפשה, כי היא פשוט לא ידעה איך לקרוא לזה. אם זה תקיפה מינית, הטרדה מינית או ניצול מיני." (עמ' 179 שורות 26-23לפרוטוקול).

בנוגע למסירת גרסתה במשטרה הוא מוסר: "...אני יודע שהיא הייתה יותר נבוכה מאשר שהיא לא היתה בטוחה שזה קרה. היא פשוט לא ידעה איך לקרוא לזה..." (עמ' 179 שורות 32-33, ועמ' 180 שורה 1).

ההיזכרות של ע.ה. בקשר לאירוע נולדה בעקבות שיחתה עם שי

[ הערה 21 של מ.ג. : שיחזור זכרון מודחק אצל ע.ה.

תאור זה תואם לתאוריה פסיכו-דינמית]

, שסיפר לה על ש.ל. וכך ציין שי בלשונו: "עכשיו, ברגע שע.ה. שמעה את זה, ראו עליה שכבר משהו התחיל להיות לא בסדר, והיא ככה נהייתה לבנה, היא, כבר אפשר היה ממש לראות את זה, והיא הייתה על סף דמעות, ושאלתי אותה, שאלתי אותה, מה קרה? והיא אמרה שהיא

לא יכולה לדבר על זה עכשיו, היא לא, לא רוצה לדבר על זה" (עמ' 116 שורות 33-32, ועמ' 117 שורות 3-1, הגדשות לא במקור).

145. בכל הנוגע לש.ל., היא השיבה בחקירתה, עת נשאלה מדוע לא סיפרה להוריה במשך תקופה ארוכה על מה שעולל לה הנאשם, כי חששה מתגובת הוריה, ולא יכלה להתמודד עם זה (עמ' 328 שורה 27).

ש.ל. נצרה בליבה את האירוע הראשון ולא גילתה זאת כלל לאביה, (לאמה סיפרה רק לאחר האירוע השני – י.א.), ועל כן הסתירה האירוע הראשון גם מפני המשטרה שעה שאביה הוא זה שליווה אותה לתחנה, ולדבריה: "היו שני גברים בחדר לא היה לי נעים לי לספר" (עמ' 329 שורות 32-31).

היא הסבירה כי לא סיפרה לקצין המשטרה על המקרה הראשון בשיחתם הטלפונית, מכיוון שאותה עת היא שהתה בקניון סואן, וחשה שאינה יכולה גם לדבר על פרטי האירוע הראשון.

בסופו של דבר, ש.ל. החליטה להתלונן כנגד הנאשם בדירבונה של ע.ה. מכיוון שרצתה לדבריה, למנוע מהנאשם לעולל לקורבנות אחרים את שעשה לה. דבריה בהקשר זה משכנעים במיוחד שעה שהיא מספרת כי מיהרה והזהירה את נטלי, בהיותה הבת היחידה בכיתתו של הנאשם, פן יפגע גם בה. דבריה בעניין זה מחוזקים בעדותו של שי המספר כי שמע על קרות האירוע לש.ל. מנטלי.

ע.ה. מסבירה כי החליטה להתלונן כנגד הנאשם מסיבה דומה: מניעת הישנות המקרה, והדבר אף מחוזק בעדותו של אביה המציין כי מהיכרותו את בתו, הוא ידע שהיא לא תוכל להמשיך בחייה הרגילים כאשר בנות אחרות חשות מאויימות על ידי הנאשם. ע.ה. לא שקטה, והיא פנתה בלוויית הוריה למנהלת הסטודיו כדי להפסיק לאלתר את השכרת האולם לנאשם. והיא אף יזמה מפגש עם ש.ל. - מפגש ששתיהן מעידות כי חיזק את ידן, ועודד אותן להתלונן כנגד הנאשם.

הסבריהן של המתלוננות בעניין כבישת עדותן הגיוניים ומשכנעים בעיני, ואין לראות בכבישת עדותן ובנסיבות שהביאו אותן לחשוף את הפרשה משום עילה לערעור מהימנות גירסתן.

המניע

146. עניין נוסף הכרוך בסוגיית אמינות גרסת המתלוננות, אשר יש ליתן עליו את הדעת, נוגע למניע בגינו הן פנו למשטרה ומסרו את גרסתן אודות המעשים שביצע בהן הנאשם.

לטענת הנאשם, קיימת קונספירציה בין המתלוננת ושי לטפול עליו אשמות-שווא של תקיפות מיניות, ושתי המתלוננות מעוניינות לסייע לשי "ששונא אותו שנאה עזה" למרות היותו בעבר "בן מאומץ" שלו, והכל עקב תחרות עסקית השוררת בניהם.

מנגד טוענת המאשימה, כי הספקולציה, לפיה שי רקח "עלילת דם" כנגד הנאשם, ורתם לעניין זה גם את ידידתו ע.ה. ואת ש.ל. (כשלגבי האחרונה לא בוסס שום קשר בינה לבין שי) ואף את כל סביבתן הקרובה, עקב תחרות עסקית בינו לנאשם-משוללת כל יסוד ומופרכת מעיקרא.

עוד טוענת המאשימה כי פרט לחזרתו של הנאשם על תיזה זו אין בפיו תשובה לשאלת האינטרס (או ליתר דיוק חוסר האינטרס) של ע.ה. או של ש.ל. לפעול כנגדו. בחקירתו לא הצביע הנאשם על סיבה מדוע הסכימו המתלוננות להעליל עליו עלילה כה חמורה, והוא חוזר על דבריו לפיהם שי עומד מאחרי הכל.

לטענת ההגנה, ע.ה. חפצה בתשומת ליבו של אביה, שכן באותה תקופה מצבה הנפשי היה בכי רע עקב פרידת הוריה, ולפיכך, היא בדתה את הסיפור מליבה. דין טענה זו להדחות, שכן אביה של ע.ה. מתאר מערכת יחסים קרובה בינו לבין בתו, וזאת על אף התפרקות התא המשפחתי, ועזיבתו את הבית. ולא סביר בעיני שע.ה. תנקוט בצעד כה קיצוני כדי לזכות ביחסו של אביה, שניכר מעדותו שהוא אוהב אותה ותומך בה.

146. מניע אינו רכיב מרכיבי העבירה, והתביעה אינה חייבת בהוכחתו.

קל וחומר, שאף הנאשם אינו חייב בהוכחת הסיבה שבעטייה עד תביעה מעוניין להעליל עליו עלילת שווא, אך מניע יכול להצביע על סבירות גירסא. כך נאמרו הדברים בהקשר הנדון בפ"ח (ת"א) 70200/01 פוליאקוב ליאוניד נ' מדינת ישראל תק-מח 2001(3), 612:

"אכן, מניע אינו רכיב מרכיבי עבירה כלשהי, התביעה אינה חייבת בהוכחתו, ועל אחת כמה וכמה - נאשם אינו חייב בהוכחתו (בכיוון ההפוך). אלא שכראיה נסיבתית, וככלי עזר לבדיקת סבירותה של גרסה זו או אחרת - יש לו חשיבות" (עמ' 618).

(ראו גם ע'פ 993/00 אורי שלמה נגד מ"י תק-על 2002 (3) 1111 (עמ' 1129) ע"פ (תל-אביב-יפו) 71162/02 - מדינת ישראל נ' אבורייה, תק-מח 2003(4), 3386, עמ' 3400).

147. לא התרשמתי כי שי רקח עלילה כנגד הנאשם, מורהו משכבר הימים, אותו העריך והעריץ רוב חייו. גם הטענה בדבר קיום תחרות עסקית אינה מתיישבת עם עדותו של ד"ר זמיר קמחי לפיה, שי העריץ את הנאשם ואי-התייצבותו לפיקניק, לא היתה צפויה עפ"י מערכת יחסיהם, שהרי ד"ר קמחי הדגיש בעדותו כי "לא היה רמז לדבר הזה" (עמ' 541)משמע, אי-התייצבות שי לפיקניק הייתה צעד מפתיע שלא על רקע תחרות עסקית, כטענת הנאשם, אלא בשל מעשיו המיניים של הנאשם בע.ה. ובש.ל. כפי שציין שי באוזנו של ד"ר קמחי ולפיהם, אדם המטריד מינית שתיים מתלמידותיו "בעיני זה לא מורה, זה לא בן אדם" (עמ' 543 שורה 10).

יתרה מכך, הדעת נותנת כי גם לו גמר שי אומר לרקום מזימה מעין זו, הרי שלא סביר על פי התרשמותי מע.ה. וש.ל. היו מצטרפות למזימתו.

זאת ועוד, שי הפיק תועלת רבה מיחסיו עם הנאשם, ועקב מעמדו של הנאשם בענף אומנויות הלחימה, לא היה לו גם 'אינטרס מקצועי' בהרס מערכת היחסים עימו.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח דברי הנאשם עצמו המודה כי לא התעמת עם שי מעולם, וכי אף השיחה בניהם אודות "גניבת הלקוחות" הסתיימה ברוח טובה, בסיומה הבטיח שי, כך לטענת הנאשם, כי יחדל ממעשיו. הנאשם למד לדבריו, לראשונה, על כעסו של שי לאחר הפיקניק במאי 2004 - מועד בו כבר נודע לשי על ההאשמות ע.ה. וש.ל. כנגד הנאשם. לפיכך, כבר בפעם הראשונה שבו התעמתו שי והנאשם, שי הטיח בפניו כי הוא פגע מינית בש.ל. ובע.ה.

להזכירנו, כי הנאשם לעומת זאת, לא הטיח בע.ה., בעת העימות במשטרה כי שי הוא שעומד מאחורי תלונתה, וזאת למרות ששמו של שי עלה במהלך העימות.

148. בעדותו של שי קיימות סתירות בהשוואה לגרסתה של ע.ה., ברם, "סתירות" אלו אינם אלא אי-דיוקים בפרטים שאינם בהכרח רלבנטים לתמונה הכוללת, ואין בהם כדי להשמיט את הקרקע תחת עדותו הנשענת על מסד איתן ומהימן.

ראוי לציין, כי שי מספר את הדברים כפי ששמע אותם מע.ה. ו/או כפי שזכר אותם, ואפשר שמכאן ההבדלים בגרסאות. כמו כן מסביר שי, כי בשלב ראשון, לא חשפה בפניו ע.ה.את כל שאירע לה, והוא השלים את הפרטים החסרים לפי הבנתו (כך למשל הסביר שי את העובדה כי העיד שהנאשם דחף אצבעו לפי הטבעת של ע.ה. – ראה עמ' 32 להכרעת הדין).

בנוסף, אפשר שחלקן נובעות מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה, ומתן העדויות בביהמ"ש.

ההגנה מפנה לעדות ע.ה. הטוענת כי שמעה משי על האירוע של ש.ל. בחודש יוני 2004, בעוד ששי טען בחקירתו, כי ידע על האירוע עם ש.ל. בחודש מאי 2004, ושוחח על כך עם ע.ה. מספר ימים לאחר מכן. (נ/1 עמ' 1 שורה 2).

אפשרי גם ששי שמע על האירוע עם ש.ל. בסוף חודש מאי 2004, וכסיפר לע.ה. כבר עמד חודש יוני 2004 בפתח, ואפשרי כי מי מהשניים טועה בהגדרת הזמנים, כמו גם האפשרות שהנאשם וד"ר קמחי הטוענים כי שי כבר שוחח עמם חודשיים לפני הגשת התלונה ע"י ע.ה,- טועים בלוח הזמנים וראינו כבר כי ד"ר קמחי טעה כשהתייחס למועד הצטרפותן לאימוני איסאי אצל הנאשם. (ראה עמ' 65-64 להכרעת-הדין).

149. לבסוף, אציין כי ניתן היה לצפות מאדם שמעלילים עליו 'עלילת דם' כה חמורה, שאף עלולה לשלחו מאחורי סורג ובריח, כי ינסה, למצער, לברר את ההאשמות נגדו ואת פשרן.

דא עקא הנאשם מעולם לא יצר קשר עם מי משתי המתלוננות, וזאת גם לאחר ששמע משי את ההאשמות החמורות שהן מעלות כנגדו. על כך השיב בחקירתו בעניין זה:

"לא, לא התקשרתי, כי הסיפור נשמע לי הזוי מאוד, לא ידעתי איך להתייחס אליו. הוא פשוט היה תלוש לחלוטין מהמציאות. אני חשבתי ששי דמיין משהו, סיפר משהו, היה כבר התחלות של כל הדברים האלה, הם כבר נתנו צל על היחסים עם שי חי. לא ידעתי איך להתייחס לזה. אני לא יכול להתקשר לבת ולהגיד תשמעי ככה הוא מספר עלייך זה היה?" (עמ' 378 שורה 13 לפרוטוקול).

העדפת עדות המתלוננות

150. התרשמתי לחיוב מהאופן שבו מסרו המתלוננות את עדותן בפנינו, חרף חלוף השנים מאז בוצעו המעשים ועד מתן עדותן בביהמ"ש.

עדויותיהן של המתלוננות היו מפורטות, עקביות וממוקדות. ניכר היה שהן העידו בפתיחות רבה והשיבו בכנות על אף מבוכתן הרבה והכחשותיו הגורפות של הנאשם. עוד אציין בעניין זה, כי שתי המתלוננות תיארו ללא הגזמות, את שאירע להן.

שתיהן אף תיארו את האירועים שהובילו להגשת תלונתן במשטרה, וזאת ללא ניסיון להסתיר פרטים, אף כאלה שאינם "משרתים" את גירסותיהן. כך, למשל, סיפרה ש.ל. כי ניגשה למשטרה בתחילה, אך לא חשפה את קרות האירוע הראשון.

קיימת הלימה בין תיאור הדברים מפיהן לרגש הנחזה אצלן כשע.ה. סיפרה את אשר אירע לה ובכתה בעת תיאור מעשי הנאשם. היא התקשתה לדבר, והחלה לבכות עד כי נזקקה להפסקה (עמ' 7 שורה 25). הלימה זו לא רק נחזתה בביהמ"ש, אלא גם בעת שהגיבה (בנוכחות שי) לאשר שמעה כי קרה לש.ל., וכך גם במהלך העימות עם הנאשם.

151. אביה של ש.ל. אישר בעדותו

[ הערה 22 של מ.ג. : האב לא העיד בבית המשפט.

ראה סע ' 86 בו נטען ע"י ביה"מ שהאב לא העיד כלל. החוקר רס"מ עוז כלל לא אישר את קיומו של חדר 2 ]

שאכן הוא ניגש עימה לתחנת המשטרה, אך עקב דברי השוטר, לפיהם אין טעם בהגשת תלונה, הם עזבו את המקום מבלי שהגישו תלונה רשמית. כמו כן עולה מעדותו של רס"מ עוז כי אכן מצוי 'חדר 2' בתחנת משטרת גלילות, שם לטענת המתלוננת היא ניגשה למסור תלונה.

עוד מסביר רס"מ עוז בעדותו כי לא מדובר במקרה חריג, וכי יתכן שאזרח יגיע למשטרה לשם התייעצות אשר בסופה לא תוגש תלונה, ולא תערך כל תרשומת.

דבריה של ע.ה.בעדותה בבית המשפט תאמו את הודעתה במשטרה, ואת גרסתה, כפי שעלתה בעימות שנערך במשטרה בינה לבין הנאשם. בדבריה לא נפערו בקיעים, והם עמדו היטב במבחן ההיגיון וההשתלבות בנסיבות.

152. הסנגור ניסה להתבסס בסיכומיו על מספר סתירות, שהתגלעו, על פי שיטתו, בגרסת המתלוננות. כך, למשל, טוענת ההגנה, כי ישנה סתירה בין דבריה של ע.ה. לגבי הרמת תחתוניה, והעובדה שהעידה כי הנאשם לא הסיר תחתוניה.

עוד טענה ההגנה, כי לא יתכן שע.ה. הדחיקה את האירועים שעה שישנם סימנים המעידים כי זכרה אותם, למשל העובדה שתרצה בפני הנאשם את סיבת חדלותה מהשתתפות בשיעורים כשבוע לאחר האירוע.

ההגנה גורסת כי עדותה של ע.ה. הינה בלתי מהימנה ועמוסה סתירות, וכן לא סביר שהנאשם יבצע את מעשיו בשעות הצהריים, באולם אימון המצוי בסטודיו, אליו נגישות קלה, וניתן לראות מבעד לחלונותיו, כשקיימת סכנה שמאן דהוא ייכנס לאולם או יבחין במתרחש דרך החלון.

סוף עמוד 41

ההגנה אף טוענת, כי אין מחלוקת שע.ה. לא התנגדה למעשיו של הנאשם (גם אם קפאה במבוכה או שחשבה שמדובר בחלק מהטיפול) וכן מוסכם שהיא לא הפסיקה את הטיפול מיוזמתה. לפיכך, לא יתכן, כך לדעת ההגנה, שמדובר בניסיון של הנאשם להגיע לגירוי או סיפוק מיני, שהרי גם לטענת ע.ה. הוא חדל ממעשיו ביוזמתו לאחר שתיים או שלוש דקות, על אף שיכול היה להמשיך במעשיו ואף ליזום מפגשים נוספים.

לענין זה ראה עמ' 38 סעיף 79 להכרעת-הדין.

עוד טוענת ההגנה, כי אם אכן ע.ה. צחקה (גם אם היה זה גיחוך ולא צחוק), אין תגובה זו מתיישבת עם קיפאון, כפי שטענה, וזאת כאשר מדובר באירוע שהתמשך שתי דקות בלבד.

בעניין זה ראוי להפנות לדבריה של ע.ה. בחקירתה הנגדית:

"לא צחקתי. דבר ראשון יכול להיות, או קיי, יכול להיות שגם אני לא זוכרת. אבל אני עכשיו, כשאני מריצה את זה בראש עוד פעם, בנקודה הזאת, לא יכולה להיות, לא זוכרת שצחקתי וזה גם לא נראה לי הגיוני, כי אני בכלל לא הייתי שם, בכלל לא הייתי שם" (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 11-6).

וכן:

"יכול להיות שצחקתי כשהוא נגע לי בבטן, כשקפאתי, אותה תגובה רפלקס מאי נעימות, יכול להיות, וזה גם לא צחוק, זה גיחוך ממבוכה. אחרי זה שהוא עשה כבר את מה שהוא עשה לא צחקתי" (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 24-22).

לטענת ההגנה, קיימות סתירות בין תיאורה של ע.ה. את האירוע לבין גרסתו של שי. כך למשל העיד שי שע.ה. סיפרה לו ששכבה על הבטן לעומת גרסתה שלה, לפיה, היא שכבה על גבה, והדבר מלמד לטענת ההגנה, כי בבליל הגירסאות שמסרה ע.ה. היא לא זכרה את הפרטים שבדתה.

כמו כן טוענת ההגנה, כי ע.ה. טענה שהנאשם ציין באוזניה שלא חלה עליו סודיות רפואית בעוד שי מסר בעדותו, כי ע.ה. ספרה לו, שהנאשם טען בפניה, שחל על הענין סודיות רפואית.

153. אף התנהגותה של ע.ה. לאחר האירוע, מעוררת תמיהות, לדעת ההגנה, שכן ע.ה. הודתה שהמשיכה להתאמן במחול בסטודיו, ואף נהגה לברך את הנאשם לשלום. בעדותה בבית המשפט ציינה ע.ה. כי לאחר האירוע היא נרתעה מאד מהנאשם, אך לא שללה את טענת ההגנה, כי יתכן וחיבקה אותו או נישקה אותו גם לאחר האירוע.

בענין זה ראה עמ' 12 סעיף 28 להכרעת הדין.

סוף עמוד 42

באשר למצבה הנפשי של ע.ה. לאחר האירוע, טוענת ההגנה, כי קשייה ביצירת קשר זוגי יכול וינבעו מהשפעת גירושי הוריה, ומכך שאביה מצא בת זוג חדשה, מה גם שע.ה. אישרה בחקירתה, כי ניהלה פעמיים קשרים זוגיים ממושכים.

בהקשר למצבה הנפשי הפנתה ההגנה גם לכך שע.ה. סבלה מהפרעות אכילה בגינן טופלה בבי"ח, וכן עסקה בריקוד באופן אובססיבי.

ההגנה מפנה לאמביוולנטיות בהתנהגותה של ע.ה. כשעל פי טענת האחרונה, באירוע הקשור לנגיעה בעצם הזנב, היא נזכרה במגעו של הנאשם (באירוע הראשון) ועל כן לא רצתה כביכול בטיפולו, אך יחד עם זאת איפשרה לנאשם לשוחח עם אביה.

עוד לטענת ההגנה, ע.ה. טענה בפני אביה, כי הנאשם ביצע מעשה אונס באחרת, בעוד ששי וש.ל. דיברו על הטרדה מינית.

גם בנוגע למועד השיחה של ע.ה. עם שי מצאה ההגנה סתירות, שכן ע.ה. העידה שבחודש יוני 2004 שמעה משי על האירוע שאירע לש.ל., בעוד ששי מסר בעדותו, כי כבר בחודש מאי 2004 הוא ידע על המקרה של ש.ל., ושוחח על כך עם ע.ה. ימים ספורים לאחר מכן. ברם, אם אכן נודע לשי בסוף מאי 2004 על אשר אירע לש.ל. והוא סיפר זאת ימים ספורים לאחר מכן לע.ה., אזי מצויים אנו בחודש יוני 2004, כטענתה של ע.ה.

לטענת ההגנה, עדותה של ש.ל. רצופה בסתירות, הן בעניין משך הלימוד של ש.ל. אצל הנאשם, כאשר ש.ל. טענה שלמדה אצלו במשך שנתיים, וההגנה טוענת – שלמדה רק שנה אחת, והן בנוגע לגילה בעת האירועים, כפי שפורט לעיל.

ההגנה אף מפנה לסתירה לכאורה בדבריה של ש.ל. בנוגע למיקום הרכב בקרות האירוע הראשון, שכן ש.ל. מסרה בהודעתה במשטרה כי "משה הסיע אותה הביתה ואז אירע האירוע", ואילו בעדותה בבית המשפט מסרה שהאירוע הראשון ארע בחניון ליד הספרייה.

בעניין זה יוער, כי ש.ל. השיבה כי הנאשם הציע להסיעה לביתה, ואכן התכוון לעשות כן, והיא נכנסה לרכבו למטרת נסיעה לביתה, אך האירוע עצמו קרה, כדקה לאחר שהחלו בנסיעה, בהיותם עדיין ב"אזור הספרייה".

באשר לחוסר האפשרות לה טוענת ההגנה, כי מכנסיה של ש.ל. יפלו ותחתוניה ירדו בעת שהיא יושבת עליהם, על-כך השיבה ש.ל. תשובה שיש בה מן ההגיון, ולפיה, מדובר במכנס עם שרוך מקדימה, וכאשר השרוך נפתח – המכנסיים נופלים, ואילו התחתונים עם גומי ירדו עקב החדרת ידו של הנאשם.

ההגנה גורסת, כי נוכח הסבריו של הנאשם, כך לדברי ש.ל., כי הוא עומד לנגוע באיבר מינה היא לא היתה צריכה להיות מופתעת.

להזכירנו, שש.ל. היתה נערה צעירה חסרת נסיון מיני, והחדרת אצבעות לאיבר המין הוא מעשה שיש בו כדי להפתיע כל נערה צעירה גם אם נאמרו לה מראש הפעולות שתבוצענה.

ש.ל. הודתה בחקירתה, כי בעקבות שיחתה עם אחותה הפסיכולוגית, היא למדה שהיא עברה תהליך של הדחקה.

[ הערה 23 של מ.ג. : הערה של מ.ג. : תאור זכרון מודחק במובן קליני אצל ש.ל.]

ההגנה רואה בטענת ההדחקה אמתלה בלבד ו/או הסבר דחוק לכבישת עדותה של ש.ל. (כמו גם של ע.ה).

כמו כן, תמוה בעיני ההגנה, ששתי המתלוננות חוו הדחקה, ביחוד כשלטענתן הן לא היו מודעות למיניות שבמעשים ולאיסור בביצועם, שאז, לא היתה להן כל סיבה להדחיק את האירועים.

בעניין זה יוער, כי הליך של הדחקת אירועים מתרחש לא אחת אצל קורבנות עבירות מין, ביחוד אצל ילדות קטנות מאוד, ולא מדובר בתהליך המייחד את המתלוננות בתיק דנן.

מדברי שתי הקטינות עלה, כי הן לא הבינו בזמן התרחשות המעשה שהנאשם מנצל אותן מינית, ועסקינן בעבירות מין שבוצעו ע"י מורה מוערך ומכובד, כשהקטינות חסרות כל ניסיון מיני.

באשר לאירוע השני, גורסת ההגנה כי ש.ל. סתרה את דבריה עת טענה בחקירתה במשטרה כי היא לא חשפה את האירוע בפני הוריה, ולעומת זאת, בבית המשפט, היא העידה שסיפרה על כך לאמה.

ש.ל. הסבירה בעדותה כי לאחר האירוע הראשון היא לא גילתה את מעשה הנאשם להוריה, אך לאחר האירוע השני ספרה על כך לאמה, ולפיכך אין כל סתירה בדבריה. בענין זה ראה הסברה של ש.ל. בעמ' 41 סע' 87 ועמ' 43 סע' 91 להכרעת-הדין. עוד טוענת ההגנה, שהשמטת האירוע הראשון החמור יותר מהתלונה במשטרה, מצביע על כך, שטענת האינוס הינה בדייה, מה גם שבשיחת הטלפון שניהל קצין המשטרה עם ש.ל., היא לא סיפרה לו אודות האירוע הראשון.

ש.ל. תיארה את האירועים נשוא כתב-האישום בפתיחות ובכנות, והעמוד התיכון של גירסתה – תקיפה מינית במרמה של מתן טיפול רפואי בלחיצות – נותר איתן לאורך כל הדרך. עיקרי גירסתה תואמים לדברים שאמרה לע.ה., וכן לדברים שמסר רס"מ עוז בעדותו.

154. נוכח הטענות הנ"ל ואחרות, אשר באמצעותן ביקש הסנגור לקעקע את אמינות המתלוננות, ראוי כי יוזכר שאמינותו של עד, ובכלל זה מתלוננת בעבירות מין, איננה נלמדת מאי-דיוקים זניחים, אדם סביר אינו זוכר תמיד את כל הפרטים השוליים, ואין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי שחווה, כפי שחוו המתלוננות, כאילו תיעד אותו בזמן אמת, ובמיוחד כשמדובר בקורבן לעבירת מין. מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מהווה מכשיר דיוק אוטומטי (ראה ע"פ 100/53, מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד ט(2), 1218), וגם עדות שיש בה אי-דיוקים וסתירות, עשויה להיות עדות אמינה, ועל בית-המשפט "לבור בה את הבר מן התבן" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מ"ח (1) 302 , בעמ' 332).

לסתירות ולאי-ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים, שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה, ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלוננות ושהיה עשוי להביאה לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות.

בעניין זה יפים דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין ע.פ. 993/00 שלמה הנ"ל (עמ' 1126):

"השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק".

בעניין דנא הסתירות בעדותן של המתלוננות אינן מצטברות לכדי מסה משמעותית, ובוודאי שאין בהן כדי לפגום בהערכת מהימנות עדותן.

155. חיזוק נוסף למהימנות דבריהן של המתלוננות ניתן למצוא בעדויותיהם של ערן, אביה של ע.ה. וכן של שי, בדבר מצבן הנפשי של המתלוננות בעת שתיארו את האירועים המתוארים בכתב האישום המיוחסים לנאשם.

לכל אלה מצטרפת ההתרשמות מבכייה האותנטי של ע.ה. עת שנדרשה בעדותה לתאר את המעשים שביצע בה הנאשם.

156. לפיכך, וכפי שפירטתי לעיל, אני ערה לעובדה, כי גרסתן של המתלוננות, מטבע הדברים, איננה נקייה מסתירות, אף על פי כן, "סתירות" אלו אינן אלא אי דיוקים בפרטים שאינם בהכרח רלבנטיים תמונה הכוללת ולפרטי העבירה, ואין בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת טענותיהן.

157. לטענת ההגנה, יש בעובדת המשך הגעתן של ש.ל. וע.ה. לסטודיו גם לאחר האירוע נשוא כתב-האישום או בעובדה שהמשיכו להיעזר בטיפוליו של הנאשם (כך לשיטת ההגנה) כדי להעיד שמדובר בבדיות.

יצויין בהקשר זה, כי ע.ה. אישרה שהמשיכה להתנהג כלפי הנאשם כתמול שלשום עקב הדחקתה את האירוע, אך הוסיפה כי באותה עת היא חשה רתיעה ממנו בלא שיכלה להסבירה.

[ הערה 24 של מ.ג. : תאור הדחקה במובן קליני אצל ע.ה. – זכרון לא רציף]

אף ש.ל. ציינה בעדותה, כי לאחר שנועצה באחותה הבינה שהיא סבלה מהדחקה.

[ הערה 25 של מ.ג. : תאור הדחקה במובן קליני אצל ע.ה. – זכרון לא רציף]

לעומת זאת, לטענת המאשימה, בהתחשב במכלול הנסיבות, קרי- בהתנהגותן של המתלוננות, בגילן (כ-15 וכ-17 שנה), ובהיות הנאשם דמות סמכותית ומוערכת בעבורן, הרי שהתנהגותן היתה מובנת, ואין בית המשפט נדרש לקבוע אם היא "סבירה", או "בלתי סבירה".

עוד מפנה המאשימה בעניין זה לע"פ 5205/06 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו):

"נוכח האמור, נדמה כי כאשר מדובר בעבירות מין, על בית המשפט להיזהר בטרם יעלה השערות וסברות מסוג זה. עליו "לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת, וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת. בסוגיה זו ובאחרות התברכנו בספרות משפטית ענפה ומעוררת מחשבה (ראו למשל י' לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי ההסכמה בעבירת האונס)" פלילים (תשנ"ח) 187, עמ' 210 ואילך; ד' ברק-ארז "האשה הסבירה" פלילים (תשנ"ח) 115, 126) ... ברם, לא אלה הסוגיות העומדות להכרעתנו. לא "סבירות" או "אי סבירות" התנהגותה של המתלוננת היא שעומדת לנגד

עינינו. השאלה היחידה בה נדרשת הכרעתנו הנה האם ניתן לקבוע שאשמתו של המערער בעבירות שביצוען יוחס לו הוכחה מעבר לכל ספק סביר" (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' פלוני, טרם פורסם, מיום 13.9.2005, בפסקה 14 – הדגשה לא במקור)."

158. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לומר כי העובדה שהמתלוננות לא עזבו את החוג אינה הגיונית. שתי המתלוננות העידו כי הדחיקו את הארועים ונעלו אותם מאחורי בריח ליבן. הנאשם שימש למתלוננות דמות סמכותית ובעלת ידע אשר בידו המפתח להביא מזור למכאוביהן. מצב כגון זה מהווה קרקע נוחה להטעיה ולמרמה בידי אדם חסר מוסר.

לנאשם מיוחסות עבירות של אינוס ושל מעשים מגונים בזיקה לסעיף 345(א)(2) לחוק - "בהסכמת האישה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה". הנה כי כן, אם לא די בהדחקתן של המתלוננות את האירועים

[ הערה 26 של מ.ג. : הדחקה אצל שתי המתלוננות]

, הרי שבגוף העבירה טמונה התשובה לשאלה מדוע המשיכו לבוא לסטודיו ואף לקבל טיפולים נוספים מהנאשם: הן רומו על ידו, ועל כך בהמשך.

159. מעדותן של שתי המתלוננות עולה כי מדובר בנערות אינטליגנטיות בעלות רמה אישית גבוהה, כאשר ע.ה. מצטיירת כבחורה חברותית ופתוחה לסביבה, וש.ל. כמתאמנת אסרטיבית הדורשת את תשומת ליבו של מאמנה בזמן האימונים. מקובלת עלי עמדת המאשימה לפיה אין באופיין זה של המתלוננות כדי לקבעה עמדה בנוגע להתנהגות הצפויה מהן בהקשר שלפנינו.

לפיכך הפנתה המאשימה לדברים שנאמרו בתפ"ח (ת"א) 1133/03 מדינת ישראל נ' אביבי דוד תק-מח 2005(4) 209, פסקה 132-ע.פ 465/96- (ערעור שנדחה)

"לא ייתכן –כך הסנגור- כי בחורה כל כך אסרטיבית, דעתנית, תקיפה, לוחמת קפוארה, קשוחה וחכמה - תסכים לנגיעותיו של הנאשם, משום שבאמת רומתה על ידו.... אמת, גם אני מצאתי שהמתלוננת עונה לכל התיאורים שהעניק לה הסנגור. היא גם כנה, ישירה ואמיתית, עד כי שוכנעתי שהנאשם הערמומי והסמכותי הצליח לרמות גם אותה, בנסיבות ובאווירה שאפיינו את שהייתה בדירתו".

וכן לת.פ.ח מחוזי תל – אביב 4042/98 מדינת ישראל נ' ירושלמי, נבו, עמ' 15 (ע"פ 3614/99- ערעור שנדחה):

"לצופה מן הצד, אכן נראית התנהגותה של המתלוננת תמוהה, כזו שאיננה מתיישבת עם פקחותה ורמתה האישית הגבוהה. אלא שהשימוש בתבניות ובסטריאוטיפים- עלול להכשיל. כל אדם נולד בצלם, ושונה מחברו במבנה אישיותו".

160. בנוגע לעדותו של הנאשם, אציין תחילה כי מקריאת העימות שהתקיים בתחנת המשטרה בין ע.ה. לנאשם, עולה כי הנאשם מתייחס לע.ה. הבוכייה בזלזול רב ובהתנשאות, כשהוא מטיח בה כינויים מעליבים (למשל "משוגעת", כינוי שאף ידביק הנאשם לש.ל. בשיחתו עם שי). כמו כן נוקט הנאשם בלשון סתמית ולא ברורה עת הוא אומר לע.ה. אמירות כגון "אין לי מה לחפש באיבר המין שלך".

עוד בעימות, מכחיש הנאשם בפני ע.ה. את עובדת היותו מטפל, ואף את קיומן של נקודות לחיצה באזור איבר המין, וזאת, בניגוד לגרסתו בבית המשפט, וככל הנראה כדי להרחיק עצמו מכל וכל מהאירועים.

161. עדותו של הנאשם בבית המשפט מעוררת תמיהות, ויש בה כדי לערער את אמינותו. כך, משיב הנאשם כי הוא אינו יודע מדוע עזבה ש.ל. את השיעורים, וכי לא פנה אליה כדי לברר את פשר עזיבתה הפתאומית. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של שי לפיה הנאשם נהג לברר עם תלמידיו מדוע חדלו להגיע לשיעורים, ואף עם עדותו של הנאשם עצמו שסיפר על מספר מקרים בהם שוחח עם תלמידיו בקשר למעבר לשיעורים של שי, מהם עולה כי שמר על קשר הדוק ואישי עם תלמידיו. הדבר מעורר תמיהה במיוחד בעניין ש.ל. שהיתה תלמידה מסורה ובולטת (כך גם על פי עדי ההגנה).

בנוגע לע.ה., טוען הנאשם כי ידע שסיבת עזיבתה את השיעורים, כפי שמסרה לו, היא בגדר אמתלה, שכן היא עזבה, לטענתו, מכיוון שהשיעורים הועברו לשעה מוקדמת בבוקר. יחד עם זאת, בעימות שנערך, הנאשם לא מטיח בפני ע.ה. את הסיבה דלעיל לעזיבתה הפתאומית את השיעורים, וזאת כחודש בלבד לאחר שחדלה להשתתף בהם.

162. עדותו של הנאשם בביהמ"ש היתה מעורפלת ורצופת התחמקויות עת נמנע הנאשם מלענות על שאלות רבות, וכאשר הוא משיב בתשובות לא ענייניות תוך היצמדות למונחים (נקודת לחיצה מול "צ'קרה") כדי ליצור טשטוש והרחקה. דרך תשובות הנאשם הביאה את ביהמ"ש להנחותו לבל יתחכם.

כשעומת הנאשם עם העובדה שהוא מרחיק עצמו מזירת העבירה בה אירע לטענת ש.ל. מעשה האינוס (החניון ליד הסטודיו ברחוב סוקולוב), וכן מאיזור ביתה שם אירע האירוע השני – הניסיון לנשקה - התפתל הנאשם בתשובותיו (עמ' 478 שורה 10).

[הערה 27 של מ.ג. : אלה היו דברים של התובעת ולא שלי.

פרוטוקול עמ' 478 ש' 10:

"ש (של התובעת – מ.ג.): תראה איך שאתה מרחיק את עצמך מהזירה של העבירה."]

הנאשם שלל את האירועים המתוארים בכתב האישום מכל וכל. הוא הכחיש כי טיפל בש.ל., שהיתה לדבריו 'בחורה בריאה'.

בהודעתו למשטרה (ת/6) אף טען כי אינו זוכר אירוע בו הסיע את ש.ל. לביתה עת היא חשה ברע, ואף הכחיש כי ש.ל. הגיעה אי-פעם חולה לחוג. הנאשם הכחיש כי הסיע את ש.ל. לביתה ביום האירוע הראשון (בנוסף להכחשתו כי דחף אצבעות לאיבר מינה), וכן הכחיש כי בנסיעה אחרת לביתה ניסה לנשקה ואחז ברגלה.

בתחילת עדותו שלל הנאשם באופן מוחלט את הטענה כי הסיע את ש.ל. לביתה, תוך שימוש כאמור בלשון בוטה: "אני לא חברת הסעות" (עמ' 388 שורה 16). בהמשך טען כי ביתה של ש.ל. אינו נמצא במסלול נסיעתו. אחר כך שינה עמדתו, ואישר כי הסיע את ש.ל. מספר מועט של פעמים מהספורטק לביתה, אך התעקש כי אינו יודע היכן ממוקם הבית למרות שהסיע אותה לביתה לדבריו, מספר פעמים.

הנאשם הכחיש כי נשאר עם ע.ה. לבד אחרי השיעור ונגע באצבעותיו באיזור איבר מינה. לדבריו, הוא טיפל בע.ה. אך ורק בסטודיו בנוכחות אנשים, ונגע רק באוזנה, בברכה ובגבה.

הנאשם איפוא, באופן שיטתי, הרחיק עצמו בתשובותיו מביצוע העבירות נשוא התיק דנן, ושלל כל פרט בעל זיקה למעשים המוזכרים בכתב האישום, כמפורט בהרחבה בפרק 'גרסת הנאשם'.

לאור האמור לעיל, מקובלת עלי טענת המאשימה לפיה הרחקתו הטוטאלית של הנאשם מהעובדות המיוחסות לו, מסייעת לתביעה, ומהווה משום 'התנהגות מפלילה' .

טענה חילופית מטעם ההגנה

163. לעומת הטענה השוללת מכל וכל נגיעה באיברי מינן של ע.ה. וש.ל., ניצבת עמדה חילופית של ההגנה, לפיה, אם בית המשפט יקבע שעדותן של המתלוננות מהימנה, וכי המעשים שהן מייחסות לנאשם אכן התרחשו, כי אז לא הוכחו יסודות העבירה של אינוס ומעשה מגונה, שכן מדובר בשיטת טיפול מוכרת ומקובלת בתחום הרפואה האלטרנטיבית, לאמור: תכלית המעשים שבוצעו הייתה מתן טיפול רפואי ולא על מנת לקבל גירוי או סיפוק מיני.

ההגנה מתבססת על קיומה של נקודת טיפול בין פי הטבעת לאיבר המין, ומפנה לעדותו של ניר דקל, לפיה הנקודה הנמצאת בין הנרתיק לפי הטבעת "צ'קרת השורש" מסייעת לטפל בעיקר בבעיות רגליים, גב תחתון ומערכת המין והשתן. עוד לדבריו, לא מדובר בטיפול נדיר או מוצא אחרון, אלא כטיפול הנתון לשיקול דעתו של המטפל, וישנם שבוחרים להשתמש בו.

הנאשם טען שהוא אומנם לא טיפל מעולם בנקודת לחיצה זו (עמ' 455, שורות 18-9), אך ידוע לו על שיטת טיפול בנקודת לחיצה שבין איבר המין לפי הטבעת.

לפיכך, טוענת ההגנה, כי אף אם יקבע כי הנאשם אכן ביצע את המעשים הנטענים הרי שלא מדובר בהסכמה שהושגה במרמה, משום שהנאשם מכיר את שיטת הטיפול, ויודע לאיזה סוג של מכאובים היא מתאימה.

164. מצב של טענה חלופית (נדון בע"פ 417/83 דוד מלכה נ. מדינת ישראל פד ל"ח (1) 670 (671), שם הואשם נאשם בשיבוש הליכי משפט והשמדת ראייה, ונטען נגדו שהשתתף בניסיון להוציא גופה מהקבר. הנאשם טען שם, שלא היה כלל בבית העלמין, ובית המשפט לא האמין לטענתו, ואף לא היה מוכן לקבל את טענתו החלופית של סנגורו, לפיה הנאשם היה בבית העלמין, אך לא ידע מה היתה מטרת הפעולה.

בית המשפט קבע:

"ההכחשה הטוטאלית נושאת עימה לעיתים תוצאות לוואי ראייתיות, השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חלופית, הסותרת את ההכחשות הכוללניות. כפרפראזה של האמור (בע"פ 267/72 בן יאיר ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד כז (1) 92), ניתן לומר, כי שיריעת ההכחשה רחבה וטוטאלית יותר, כך גם מתקצרת האפשרות לבנות תיזה אמינה, הבנויה על הודאה חילופית חלקית בעובדות תוך סיוג קיומה של מחשבה פלילית".

וכן ראה: ע.פ. 314/86, 328 ויסמן נ' מ"י, פ"ד מא(1) 183 שם הואשם קצין כבאות בעשיית מעשים מגונים בפיקודיו. המערער הכחיש את המעשים המיוחסים לו, ומשהוכחשו המעשים לא שעה בית המשפט לטענה כי היתה הסכמה של הפקודים.

בע"פ 312/91 כהן נ' מ"י, פ"ד מז(3) 40, הורשעו המערערים כי פרצו לבית זקנה כדי ליטול ממנה כספים, היכו אותה וגרמו למותה. הנאשמים הכחישו את המעשה התכחשות כוללת, וביהמ"ש פסק:

"להכחשה טוטאלית תוצאות לוואי השוללות העלאה מאוחרת של טענה חילופית הסותרת את ההתכחשות הכוללת... דבר זה מפחית את כמות ההוכחות שאותה נדרשת התביעה להביא להוכחת גירסתה".

165. יחד עם זאת, גם לו ניתן היה לשקול קבלתה של טענת הגנה חלופית, לפיה המעשים שביצע הנאשם במתלוננות הם בגדר טיפול שנועד להטיב עימן, הרי שטענה כזו תהא בעלת משקל רק אם "ניתן למצוא בחומר הראיות (...) שהובא בין על ידי התביעה ובין על ידי הסנגוריה סימוכין לאותה טענה" (מאמרו של ד. ביין, "קו הגנה קיצוני וגרסאות חילופיות במשפט פלילי-עמדות והצעות", הפרקליט מג תשנ"ז, עמ' 301-286, בעמ' 299).

166. מול עדותו של ניר דקל, לפיה עיסוי נקודת לחיצה המצויה בין איבר המין לפי הטבעת אצל נשים מהווה שיטת טיפול מוכרת ומקובלת לטיפול גם בכאבי גב, כאשר כל מטפל בוחר על פי רצונו באם להשתמש בה או לאו, אין כדי לסייע לטענתה החלופית של ההגנה, שכן מנגד עומדת עדותה של רותי סילברמן לפיה לא מדובר בטיפול מקובל, וכי הוא מהווה מוצא אחרון לטיפול בבעיות גינקולוגיות. עוד מוסיפה העדה סילברמן, כי השיטה הרווחת במדינות מערביות לטיפול בנקודה אינה כוללת מגע ישיר.

בין אם כך ובין אם כך, אינני נדרשת להכרעה בין השניים, שהרי הנאשם עצמו מודה בעדותו כי הוא מעולם לא טיפל ב"צ'קרת השורש", וכי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות הטיפול לרבות מידת יעילותו, פרט ללימודים תיאורטיים.

ובלשונו: "בספרות ישנם תיאורים שזה מועיל לרגליים ולגב, אינני יודע, כי לא עשיתי את זה אף פעם, אין לי ניסיון בזה. פשוטו כמשמעו. שוב אני אומר, יש דברים שהם ידועים תיאורטית, חלקם נכונים. חלקם אינם נכונים. יש שמועות שונות ויש כל מיני תיאוריות שהאמת הם לא הוכחו, אינני יודע." (עמוד 472 לפרוטוקול, שורה 20).

בנוסף, באמרותיו של הנאשם לשתי המתלוננות יש כדי לשפוך אור על כוונותיו האמיתיות, והן שוללות מכל וכל טענה בדבר טיפול לגיטימי.

ש.ל. טוענת כי הנאשם שאל אותה בעת המעשה האם קיימה יחסי מין עם החבר שלה; וע.ה.מוסרת כי הנאשם מסר לה בעת ביצוע המעשים כי היא סובלת מחוסר איזון מיני.

במצב דברים זה לא ניתן לקבל את עמדת ההגנה לפיה היו במעשיו של הנאשם כדי להוות טיפול שעה שהנאשם טוען כי מעולם לא טיפל באמצעות נקודת לחיצה זו, ובנוסף לכך, במהלך ביצוע המעשים עסק הנאשם בתכנים מיניים.

167. סעיף 54א (ב) (תיקון: התשמ"ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 (להלן: "פק' הראיות") ביטל את דרישה הסיוע, שנקבעה בפסיקה, וקבע חלף זאת את "חובת הנמקה" (סעיף 54א(ב) לפקודה), לפיה בית המשפט המרשיע נאשם בביצוע עבירת מין על-פי עדות יחידה של קרבן העבירה, חייב לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק

סוף עמוד 49

בעדות זו. חובת הנמקה זו עניינה בהנמקה שבהיגיון ובשכל ישר (י' קדמי, על הראיות, מהדורת תשס"ד, חלק א', בעמ' 189-188).

כבר נפסק כי מתן אמון מלא בגירסת מתלוננת ימלא אחר דרישת ההנמקה (ראו למשל ע"פ 9902/04 פלוני נ' מ"י סעיף 19 (טרם פורסם, 16.7.07), ע"פ 288/88 גנדור נ' מ"י פ"ד מ"ב(4) 45).

דרישת ההנמקה נועדה "...לשחרר את השופטים מכבלים אלה של דרישת הסיוע ככל שהם מתקשרים לעניין עדות שותף לעבירה ולעניין עדות מתלונן בעבירות מין, ולחזק את שיקול דעתם השיפוטי בעיצוב מסקנתם לגבי חומר הראיות שלפניהם..." (הצעת חוק לתיקון פק' הראיות (מס' 6) התש"ם-1980 396, 397).

עוד נקבע, כי אותם גורמים ראייתיים, שנקבעו בשעתו בהלכה הפסוקה כמספקים את דרישת הסיוע - הן אלה הכלליים והן אלה המיוחסים לעבירות מין - יספקו גם את חובת ההנמקה שבאה במקומה (ראו רע"פ 2882/04 - נקדימון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 152, עמ' 153 ופ"ח (חי') 2003/05 מ"י נ' פלוני, תק-מח 2005(4), 9189 , 9190 (2005).

168. הלכה פסוקה היא כי "ככל שיריעת ההגנה מתרחבת וההכחשה היא כללית וטוטלית יותר, גם אופייה של ראיית הסיוע הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר". (ראה: ע.פ. 814/81 סלאמה ראזק אל שבאב נ. מ"י פ"ד לו(2) 826

(829-828) ע.פ. 4009/90 מ"י נ' פלוני פ"ד מ"ז(1) 292 (303-302) ו ע"פ 11178/04 פלוני נ' מ"י, תק-על 2005(3) 2798.

169. בעניינו, לא נדרשת כלל ראיית סיוע ואף לא ראיית חיזוק נוכח האמון המלא בעדותיות המתלוננות, כפי שמצא ביטויו בהכרעת הדין. משבחנתי ראיות התביעה מצאתי, כי על אף זאת קיימת תוספת ראייתית בכל אחד מאלה:

א. מצבה הנפשי של המתלוננת ע.ה. (המתואר ע"י שי וע"י אביה):

עסקינן במצב נפשי של קורבן עבירת מין החווה מחדש אירוע טראומטי במהלך חשיפת העבירה.

ראו: תגובתה של ע.ה. לדברי נטלי ארגנסון (בנוכחות שי), לפיהם הנאשם נטל את ש.ל. טרמפ וכפה עצמו עליה, "ראו עליה שכבר משהו התחיל להיות לא בסדר, והיא ככה נהייתה לבנה, כבר אפשר היה ממש לראות את זה, והיא הייתה על סף דמעות... היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה, שהיא, שהיא לא יכולה... היא כמעט בכתה" (סוף עמ' 116 ועמ' 117 שורות 8-1).

סוף עמוד 50

וכן: "היא אמרה שהיא לא ישנה בלילה אחרי, היא לא יכולה להיות עם חבר שלה... שפשוט היא לא יכולה לנשק את חבר שלה, כי יש לה מחסומים" (עמ' 118 שורות 26-24).

וכן עדות אביה של ע.ה. שבעת שע.ה. סיפרה לו "היא הייתה נסערת. אני לא זוכר אם היא בכתה אבל הייתה נסערת" (עמ' 171 ש' 11).

מסעיר (ראו: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מ"י פ"ד נ'(3) 353 (362-361) וכן: ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מ"י פ"ד נ"ד(4) 769).

ב. מעשים דומים – לטענת המאשימה, עדויותיהן של עשה. וש.ל. מחזקות האחת את רעותה מכיוון שקיים דמיון בין תלונותיהן, שכן בשני האירועים מציג הנאשם את מעשיו כטיפול בעיסוי נקודת לחיצה או "צ'קרה" המצויה באזור איבר המין, ובנוסף, במהלך האינוס והמעשה המגונה הנאשם דבר בשני המקרים על תכנים מיניים: אצל ע.ה, על חוסר איזון מיני הקיים אצלה, ואצל ש.ל; קיום יחסי מין עם חבר שלה.

יש הלומדים מע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 189 , 193-194 כי עדות של מעשה מיני "דומה"- להבדיל מעדות על "שיטת ביצוע" זהה- שנעשה על ידי נאשם בקרבן אחר, מספקת את דרישת ה"הנמקה" להרשעה על פי עדות יחידה של קרבן העבירה כאמור בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (י.קדמי, על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 284).

170. בענייננו, עובר למעשים, לא היה כל קשר בין ש.ל. לע.ה. ואף לא בין ש.ל. לשי, שהוא העומד, לשיטת ההגנה אחרי עלילת השווא. עינינו הרואות כי קיים דמיון בתלונות שתי המתלוננות, לפיהן הנאשם מציג את מעשיו כטיפול בעיסוי הצ'קרה שבין איבר המין לפי הטבעת.

בעניין זה יפים גם דבריה של כבוד השופטת (בתוארה דאז) בייניש בע"פ 7064/00 ד"ר יעקב לומקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 1730 , 1738 (2001):

"בית המשפט קמא התרשם שכל אחת מהמתלוננות מסרה גירסה עצמאית, אמינה ומשכנעת בפני עצמה, וקריאת עדויותיהן של המתלוננות מחזקת התרשמות זו. אין גם ממש בטענה כי גירסתה של י' מושפעת או "מועתקת" מגירסתה של א'. אמנם, קיימות נקודות דמיון לא מעטות בין שתי הגירסאות - שתי המתלוננות תיארו מעשים דומים שעשה בהן המערער, אשר לוו בהסברים דומים. אולם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לעורר חשד, כי רק משום שהמתלוננת י' קראה את הכתבה בעיתון, החליטה להעליל על המערער עלילה. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בעובדה ששתי מתלוננות, שאין ביניהן כל קשר, התלוננו על מעשים מיניים דומים שביצע בהן המערער, יש כדי לבסס את המסקנה כי כל עדות מהווה חיזוק ממשי לדברי רעותה [ראו למשל: ע"פ 4009/90 מדינת-ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 304-305 ; ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד מט(4) 189, 194]."

סוף עמוד 51

לאור המקובץ לעיל, המעשים המיניים הדומים הם בענין הסבר הטיפול: לחיצה על הצ'קרה וכן העלאת תכנים מיניים תוך ביצוע המעשים המיניים מהווים נדבך נוסף המחזק עדויות המתלוננות.

הנאשם ובא-כוחו הכחישו כי הנאשם השתמש במונח "צ'קרה", והנאשם ציין כי השתמש במונח "נקודת לחיצה סינית" (עמ' 444 שורות 29-24).

בעניין זה יוער, כי במהלך עדותו בביהמ"ש נמצא הנאשם לא פעם משתמש באופן עצמוני במונח "צ'קרה", שלא בתגובה לשאלות התובעת.

שתי המתלוננות מציינות כי הנאשם הסביר להן את מעשיו בכך שהוא נותן להן טיפול רפואי ע"י עיסוי הצ'קרה. מהאמור לעיל עולה, כי הכחשת השימוש במונח "צ'קרה" היא נסיון של הנאשם למלט את עצמו מפרט מסבך.

הפן המשפטי

171. הנאשם מואשם כי באישום הראשון השיג במרמה הסכמתה של המתלוננת ש.ל. להחדרת אצבע לאיבר מינה לצורכי טיפול רפואי כביכול – עבירה על ס' 345 (א)(2) לחוק העונשין; ובאישום השני השיג במירמה הסכמת המתלוננת ע.ה. להכנסת ידו מתחת לתחתוניה בסמוך לאיבר מינה, גם כן לצורכי טיפול רפואי כביכול – עבירה על סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו- 345 (א)(2) לחוק העונשין.

172. לטענת ההגנה, הכשל העיקרי בטענות התביעה הוא שאינה יכולה להתמודד עם ההגדרה לטיפול אלטרנטיבי, מכיוון שאין חוק או תקנה המגדירים מהותו של טיפול אלטרנטיבי. על כן לא ניתן להבחין אימתי מעשה ייחשב כטיפול, ואימתי ייחשב כמעשה מירמה. אליבא דהגנה, כל זמן שטיפול אלטרנטיבי אינו עובר על החוק (שאינו קיים כאמור) והוא מוסכם על הצדדים- המעשים הינם לגיטימיים.

טענה זו אינה ברורה בעיני נוכח הכחשת הנאשם כי קיים טיפול במתלוננות בלחיצה על צ'קרת השורש. הכיצד ניתן לטעון כי הטיפול שהעניק הנאשם למתלוננות הוא לגיטימי אם הנאשם טוען שלא טיפל בהן כלל בטיפול זה, ויתרה מכך, הוא טוען שאינו מטפל בשיטה זו באיש, וכי אין לו כל ידע בנושא (עניין זה פורט בהרחבה לעיל).

לא זו אף זו, הערותיו המיניות של הנאשם הן לש.ל. והן לע.ה. בעת החדרת אצבעו לאיבר מינה של ש.ל. והכנסת ידו מתחת לתחתוניה של ע.ה., מבססת את הטענה כי הנאשם ביצע מעשיו תוך מחשבה מינית ובניסיון להגיע לגירוי מיני.

173. לטענת ההגנה, הנאשם לא יכול לרמות אדם ע"י הצעת טיפול כוזב כאשר מלכתחילה אותו אדם לא סבר שהנאשם הינו מטפל.

ההגנה מפנה לתשובתה של ע.ה. בחקירתה לפיה לא מדובר בטיפולים שהעניק לה הנאשם, אלא בעזרה שניתנה במהלך השיעורים, "על הדרך". כמו כן מפנה ההגנה לעובדה שע.ה. פנתה לבית חולים באירוע "עצם הזנב" ולכך שהנאשם המליץ לע.ה. לגשת לרופא כירופרקט. מכאן לטענת ההגנה, ניתן ללמוד כי כשנזקקה ע.ה. לטיפול רפואי היא פנתה לקבלת טיפול רפואי אצל רופא מוסמך, ולא הסתפקה בנאשם, שאינו מטפל מוסמך. לבסוף טוענת ההגנה, כי ע.ה. והנאשם נפגשו כאשר ברור לע.ה. שהנאשם הוא מאמן ולא מטפל.

בכל הנוגע לש.ל. מוסיפה ההגנה וטוענת, כי ש.ל. התאמנה אצל הנאשם. אימון גופני ולפיכך ידעה בבירור שאינו מטפל ברפואה סינית, וכי עקב המיקום בו נעשו המעשים ברור היה לה, כי מדובר ב'טיפול מפוקפק'; די בך כדי שש.ל. תבין שלא מדובר בטיפול רפואי. קרי: הנסיבות אותן מתארת ש.ל. עצמה מבהירות שלא האמינה שמדובר בטיפול, שהרי הטיפול הוענק במכונית בשעת לילה, ברחוב ראשי ומבלי שניתן תשלום עבורו. בתנאים מפוקפקים אלו לא יכולה היתה ש.ל. לחשוב שמדובר בטיפול רפואי. בנוסף ש.ל. לא הציעה לנאשם לעלות לביתה ולטפל בה שם, ומכאן, שהיא עצמה לא סברה שמדובר בטיפול.

מעדות המתלוננת עולה, כי הן רומו באשר ל"טיב המעשה", באשר הן שוכנעו על ידי הנאשם לחשוב כי הנאשם פועל לסייע להם בבעיות גב או בהורדת חום, והן לא ידעו מראש מה טיב המעשה אליו כיוון הנאשם. גם אם נניח, כי המתלוננות ידעו שהנאשם עתיד לגעת באיבר מינן, הרי שהן רומו לחשוב שהדבר יסייע להקלה על מכאוביהן, וכי מדובר בסוג של טיפול רפואי. המתלוננות חשבו כי הנאשם פועל לטפל בבעייתן באמצעי טיפולי, מכיוון שהן סמכו עליו והעריכו אותו. שתיהן העידו כי ספק חדר לליבן, והם החלו חושדות בנאשם, רק לאחר שהנאשם העיר באוזניהן הערות בעלות גוון מיני מובהק.

כך למשל מציינת ע.ה.: "חשבתי שזה חלק מהטיפול, לא הרגשתי עם זה נוח. הוא המשיך להסביר מה הוא עושה תוך כדי. את עצם העניין שזה הביך אותי והשתיק אותי וקפאתי בגלל זה לא הגבתי, לא ביקשתי להפסיק, ובגלל זה לא עצרתי אותו והתחלתי לרוץ, לא יודעת מה." (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 4-1).

בכל הנוגע למיקום ביצוע העבירה בש.ל., הרי שדין הטענה להדחות. הנאשם עצמו מודה בעדותו כי טיפל בתלמידיו בפרהסיה באולם האימונים או במסדרונות הסטודיו. ברור היה לש.ל., כי לא מדובר בטיפול קונבנציונאלי, וכי הנאשם עצמו נהג להעניקו שלא במקומות קונבנציונאליים. מכאן שאין ממש בטענה כאילו טיפול במכונית גרם לש.ל. להבין כי לא מדובר בטיפול שעה שהיא רגילה לראות את הנאשם מטפל בתלמידיו במקומות שונים ואף בציבור, ושהיא מעידה בעקביות כי בעקבות דברי הנאשם גרסה לתומה, כי אכן מדובר בטיפול.

בעניין ע.ה. טענת ההגנה, כי לא יתכן כי הנאשם יבצע את המעשים המיוחסים לו שעה שהאולם המדובר משופע בחלונות ובעל דלת זכוכית, והוא אף מהווה נקודה מרכזית בסטודיו מכיוון שניתן להיכנס אליו ממספר מקומות שונים בסטודיו.

עוד בעניין ש.ל. ציינה כאמור, כי לא יתכן שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בקשר עם ש.ל. שעה שהשניים ישובים ברכב בטבורו של רחוב סואן בעיר.

ראשית, הנאשם יכול היה, בזמן שביצע את המעשה הנטען בכתב האישום לראות מה שרחש מחוץ לאולם, כך שאם היה מבחין במאן דהוא מתקרב, יכול היה להפסיק מיד את התעסקותו במתלוננת, זאת לאור העובדה שאף אחד מהם לא היה ערום, אלא שהדברים נעשו מעל הבגדים של ע.ה. או מתחת למכנסיהן.

בעניין ש.ל. – מכנסיה הורדו עד לברכיה, ותחתוניה הוסטו עד לסוף המפשעה, אך החלק העליון של גופה לא היה חשוף, אך היא היתה במצב של ישיבה ברכב, הנאשם יכול היה להסיע את הרכב מהמקום אם היה מבחין שמישהו מתקרב, ואף לכסות את החלק החשוף של ש.ל.

לאור האמור לעיל, אין במיקום עשיית המעשים כדי למנוע את עצם ההתרחשויות. מדובר באירועים קצרים, נקודתיים שנעשו מבעד לבגדים כאשר שתי המתלוננות נותרו במלבושיהן. בשולי הדברים יצוין כי סבירות דעתו של אדם והסיכונים שנוטל כל אדם, כשתאוותו משתלטת עליו, שונים בין איש לרעהו, והיו דברים מעולם.

174. הסכמת המתלוננות ש.ל. וע.ה. הושגה לגבי מהות המעשה, והסכמה זו לאו הסכמה היא, שכן הנאשם טען טענה כוזבת בדבר מתן טיפול רפואי המוענק להן, והמירמה שבטענתו שללה את הסכמתן החופשית של המתלוננות.

המירמה נעוצה כאמור, בהצגת המעשים בפני ש.ל. וע.ה. כחלק מטיפול רפואי, קרי: השגת הסכמה למעשה מיני שהוצג כמעשה טיפולי.

המתלוננות הסכימו למעשים משום שהן האמינו שלא מדובר במעשים מיניים על אף חזותם המינית, אלא כי נועדו לצורכי טיפול רפואי.

(ראו: ספרו של י. קדמי, הדין בפלילים – חוק העונשין, מהדורת תשס"ו, חלק שלישי עמ' 1376).

בע"פ 862/00 מ"י נ' יעקב שבירו, חיים מזל טרום וויקטור מזל טרום (פ"ד ל"ה(2) 775) טענו הנאשמים במירמה, כי הם מתכוונים להבריח יהלומים בטמפונים שיוחדרו לאיבר מינן של המתלוננות, והשיגו הסכמתן של האחרונות למעשים המגונים שביצעו בהן, כביכול כדי להכשירן למעשי הבלדרות.

בע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מ"י תק-על 95 (1), 295, הואשם הנאשם בכך שעשה בארבע מתלוננות מעשים מגונים במירמה בעת שבאו לקבל ממנו טיפול נפשי. הנאשם אישר כי ליטף וגיפף המתלוננות ונגע באיבר מינן, וכן קיים עם אחת מהן מין אוראלי, וזאת

לטענתו על מנת לקדם את התהליך הטיפולי לו היא נזקקה, כשהמעשים המיניים היו לדבריו, ללא משמעות ארוטית לגביו.

כב' השופט קדמי ניתח את המונח "מהות המעשה" בתיק דלעיל:

"ה"מירמה" העומדת בבסיס הרשעתו של המערער נעוצה בהצגת המעשים האירוטיים כחלק מן הטיפול הפסיכולוגי, להבדיל ממעשים אירוטיים לשמם על רקע חברתי. ההבדל בין מעשה אירוטי בתור שכזה, לבין מעשה מיני כחלק מטיפול פסיכולוגי - הינו הבדל היורד ל"מהות המעשה"; ועל כן - יש לראות את ההסכמה למעשה מיני כחלק מן הטיפול הפסיכולוגי, כהסכמה למעשה "אחר" ביחס למעשה האירוטי שבוצע בפועל.

המירמה בהקשר זה, ירדה אפוא ל"מהות המעשה"; שאין המדובר כאן בהשגת הסכמה במירמה למעשה שבוצע בפועל, אלא בהשגת הסכמה ל"מעשה ארוטי" שהוצג במירמה כ"מעשה אחר", קרי: כמעשה טיפולי. המתלוננות ידעו כי המעשה שלו הן "מסכימות" הינו בעל חזות מינית מן ההיבט האובייקטיבי, אך נתנו לו את הסכמתן משום שמחמת המירמה האמינו שאין הוא כזה; ואילו המערער ניצל את ההסכמה לביצוע מעשה בעל חזות מינית "לצורכי טיפול", וביצע במתלוננות "מעשה אחר", לאמור: מעשה ארוטי לשמו...

כאשר המירמה מביאה למתן הסכמה לביצוע מעשה מיני – לרבות מעשה ארוטי, בתור שכזה– הרי זה קבלת דבר במירמה; בעוד שכאשר המירמה מביאה למתן הסכמה לביצוע "מעשה מיני" כאמצעי טיפולי ואילו בפועל מתבצע "מעשה ארוטי" לשמו – הרי זה אינוס (או מעשה מגונה, לפי העניין)"

עוד בעניין זה מפנה המאשימה לע"פ 7064/00 יעקב לומקין ד"ר נ' מדינת ישראל תק-על 2001(2), 1730, שם הורשע רופא בביצוע עבירות מין במטופלות במסווה של טיפול רפואי; ע"פ 4152/90 פלוני נ' מדינת ישראל תק - על 91(3) 1989, שם הורשע שייח בדואי בביצוע עבירות מין בצעירה שהגיע אליו עם בעלה לטיפול בבעיותיה המיניות;

בת.פ. מחוזי תל - אביב 90 /549 מדינת ישראל נ' דן ג'רבי, נב (3) 494, הורשע נאשם שהציג עצמו כרב, בביצוע עבירות מין במהלך טקס של כישוף, לאחר שהמתלוננת שרחשה לו כבוד והערצה ניאותה להתפשט בפניו בהאמינה שיעזור לה לפתור בעיותיה.

העבירה היא התנהגותית והיסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות לטיב המעשה. דרישת המירמה באה על סיפוקה בהשגת הסכמת המתלוננות באמצעות טענת המירמה.

175. לטענת הסנגור לא מדובר בעבירה של אונס הדורשת רכיב של חדירה או של התחלת חדירה, שכן לא הוכחה בפנינו חדירה של אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת, שכן לטענתו ש.ל., אינה משוכנעת בהחדרת האצבע שעה שהיא משתמשת במינוח "נדמה לי".

כך, טוענת ההגנה כי כאשר ש.ל. נדרשת לפרט את מהות המגע היא עושה שימוש בביטויים כגון: "אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אבל נדמה לי...", "נדמה לי שהיה" ו-"אני לא בטוחה בדיוק איזה תנועות הוא עשה שם".

ההגנה מפנה לע"פ 7220/05 נימר נ' מד"י שם נקבע כדלקמן: "...במקרה של ספק, עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע."

176. עפ"י ההלכה הפסוקה משמעות "החדירה" במעשה הבעילה כוללת החדרה חלקית של איבר או חפץ לאיבר המין של האישה-ואף נגיעה של איבר מין זיכרי בין שפתי הערווה. (ראה: ע"פ 809/76 בלילי נ' מ"י פ"ד ל"א(2) 598 (602).

עבירת האינוס כוללת בחובה החדרה של איבר מאיברי הגוף לאיבר המין של הנפגע, ואין נפקא מינה אם מדובר באיבר מינו של הבועל או איבר אחר כמו אצבע.

המונח "נדמה לי" בו השתמשה ש.ל. נוגע לתנועות שעשה הנאשם עת הכניס אצבעו לאיבר למינה ולא לעצם הכנסת האצבע. ש.ל. שמרה על גרסה עקבית וממוקדת בעניין זה, וכך לדוגמא היא משיבה בחקירתה הנגדית:

ש : אז למה אמרת במשטרה נדמה לי שהוא הזיז את האצבע?

ת : אז הם שאלו הוא הזיז הוא זה, אז אני אומרת נדמה לי.

ש : זאת אומרת את לא היית בטוחה הוא הזיז לך את האצבע.

ת : אני יודעת שהוא עשה משהו שם.

ש : איך את יודעת? מי אמר לך?

ת : הרגשה.

ש : איזה הרגשה?

ת : מרגישים.

ש : בוודאי. אבל את היית מעורפלת את אומרת.

ת : נו, נכון, אז אמרתי נדמה לי שהרגשתי בחום הזה שהוא -

ש : אז את לא בטוחה אבל.

ת : אני לא בטוחה בדיוק איזה תנועות הוא עשה שם.

עפ"י עדותה של ש.ל., אין ספק בכל הנוגע להחדרת אצבעותיו של הנאשם לאיבר מינה, אך היא לא הייתה ודאית לדרך הזזת אצבעותיו.

177. האישום הראשון מייחס לנאשם ניסיון לבצע "מעשה מגונה" במתלוננת ש.ל., בכך שקירב את פניו אליה בניסיון לנשקה, וכן אחז ברגלה בחוזקה כשניסתה לצאת מריכבו.

על פי האישום השני ביצע הנאשם במתלוננת ע.ה."מעשה מגונה" בהסכמה שהושגה במרמה.

178. בע"פ 6255/03 פלוני נ' מ"י תק-על 2004(1), 1715, ניתח בית המשפט העליון (כב' השופט חשין) את עבירת המעשה המגונה המסווגת כעבירת התנהגות, וקבע, בין השאר, כי:

"החוק רואה בהתנהגותו של אדם - בעשייתו של "מעשה מגונה" - מעשה הראוי לגינוי ולענישה, והעבירה מתגבשת אף באין תוצאה ספציפית מעבר להתנהגות".

היסוד העובדתי בעבירה של עשיית מעשה מגונה הוא עשיית מעשה. אשר נסיבות עשייתו נתפסות בעיני האדם הסביר כמעשה שנעשה לשם גירוי או סיפוק מיני. המבחן המופעל הוא מבחן אובייקטיבי, היינו, מבחן האדם הסביר, וכן "השקפות החברה בה מתבצע המעשה..." (ראו לעניין זה ע"פ 616/83 פליישמן נ' מ"י, פ"ד לט(1) 449 458-457).

179. היסוד הנפשי בעבירת המעשה המגונה אינו מובחן מהיסוד העובדתי בצורה ברורה וחד-משמעית.

בע"פ 6255/03 פלוני נ' מ"י הנ"ל, קבע בית המשפט העליון כלהלן:

"... בעבירה של עשיית מעשה מגונה קשה להתעלם מכך שיש זרימה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. היסוד הנפשי והיסוד העובדתי שבעבירה אינם הרמטיים זה לזה. היסוד הנפשי חודר על דרך האוסמוזה אל היסוד העובדתי, והיסוד העובדתי עשוי לשנות צבעו על-פי היסוד הנפשי...". (שם, עמ' 1719).

180. לטענת ההגנה, גם אם יבחר בית המשפט ליתן אמון בעדותה של ש.ל. על פני עדותו של הנאשם (והדברים נכתבו ופורטו לעיל) הרי שהמאשימה לא הצליחה להוכיח את יסודות עבירת הניסיון למעשה מגונה.

כך, לטענת ההגנה רכינה קלה לעברה, גרמה לש.ל. להסיק שהנאשם ניסה לנשקה. ב"כ הנאשם העלה אפשרות כי הנאשם רכן לעברה של ש.ל. מאחר שזבוב הטריד את מנוחתו והוא הזיז קלות את ראשו או שביקש לפתוח בידו את הדלת הימנית של הרכב על מנת לאפשר לש.ל. לצאת, עוד טען, כי יש אפשרות שהנאשם התכופף לרצפת הרכב כדי להרים משהו או ביקש להסיר את חגורת הבטיחות.

הנאשם עצמו העלה אפשרות כי ש.ל. לא שמעה דבריו, ועל כן נרכן לעברה.

181. כבר הקדמתי וציינתי, כי מצאתי את עדותה של ש.ל. מהימנה, וגם תיאורה את האירוע השני אמין בעיני. מקובלת עלי טענתה, כי האירוע השני הציף את האירוע הראשון, וגרם לה שלא לשוב עוד לפעילות בחוג ולספר את קרות האירוע השני להוריה ולנטלי.

יחד עם זאת, עפ"י עדותה של ש.ל., הנאשם קירב את פניו אליה והיא הניחה שבכוונתו לנשקה, קרי: המעשה בעל אופי מיני, אך אין ודאות לביצועו.

לאור האמור לעיל, ספק בעיני אם הוכחו יסודות עבירת הניסיון לבצע מעשה מגונה שבאישום הראשון, ויש לזכות את הנאשם מביצוע עבירה זו.

182. כבר נקבע באשר לאישום השני - שגרסתה של ע.ה.אמינה בעיני ונשללה טענת ההגנה החילופית בנוגע לכך שהנאשם אכן ביצע טיפול רפואי בע.ה.. והשתכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם נגע בע.ה. באיזור שבין איבר המין לפי הטבעת, וזאת שלא לצורך טיפול, לאחר שהשיג במירמה את הסכמתה.

העובדה שהנאשם ביצע את המעשה באביב 2002 עת היתה ע.ה.בת 14ושמונה חודשים לערך מביאה אותו לגדר "מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים".

183. היסוד הנפשי הדרוש בעבירות של מעשה מגונה נקבע בע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 168 , 179-180 (2004)כדלקמן:

"מבחינת היסוד הנפשי המתלווה למעשה, מעשה יֵרֵד בדרגה להיותו מעשה מגונה אם נעשה לשם גירוי מיני, לשם סיפוק מיני או לשם ביזוי מיני. מילת המפתח היא המילה "לְשֵׁם", והוראתה: בבחינת היסוד הנפשי שבעבירה, מעשה ייחתם בחותם הגנות - יהיה "מעשה מגונה" - רק אם מטרת העושה במעשהו היתה לגירוי מיני, לסיפוק מיני או לביזוי מיני. מעשה - מעשה באשר הוא - שהאדם הסביר יראה בו מעשה מגונה, בכל-זאת לא יהא "מעשה מגונה" כהגדרת העבירה כיום, אלא אם מתלווה אליו יסוד נפשי של מטרה ספציפית - שהמעשה ייעשה למטרת גירוי מיני, למטרת סיפוק מיני או למטרת ביזוי מיני. היסוד הנפשי יכול שיילמד מעצם המעשה, ואולם גם בנסיבות שבהן בולט האופי המגונה של המעשה, חייבת שתהיה קביעה פוזיטיבית בהכרעת הדין כי עושה המעשה כיוֵון להשיג אחת משלוש המטרות המנויות בחוק. ראו עוד: פרשת כהן, שם, 502-501 (מפי השופטת פרוקצ'יה)."

ומן הכלל אל הפרט:

184. המימצאים העובדתיים והתנהגות הנאשם הפיזית והמילולית (נגיעה בין איבר המין לפי הטבעת, והעובדה שציין באוזניה של ע.ה. שהיא לוקה ב"חוסר איזון מיני" והחדרת אצבע לאיבר מינה של ש.ל. תוך תהייה אם היא עושה אהבה עם חבר), מצביעים על כך שהתקיימה אצלו הכוונה להשיג את התכלית של הגירוי והסיפוק המיניים שלו עצמו.

הנאשם היה מודע לכך שהמתלוננות הסכימו למעשיו בשל אמון בו, כי הוא יסייע בידן לפתור את בעיות הגב או הורדת החום.

185. לסיכום, המעשים המתוארים בכתב האישום, קרי- החדרת יד לתחתוניה של המתלוננת ע.ה.מתחת לבגדיה, ומתחת לתחתוניה בסמוך לאיבר מינה מהווה "מעשה מגונה", והחדרת אצבע לאיבר מינה של ש.ל. מהווה מעשה "אינוס".

186. הנאשם כפר כליל בביצוע המעשים האלה, והוא אינו יכול לטעון שלא גובש אצלו יסוד נפשי לביצועם (ראה ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, תק-על 95 (1), 295 :

"מאחר שהמערער הכחיש קיום מגעים מיניים אלה עם ד' ת', ואף טען, כי מגעים כאלה אינם מהווים חלק מהטיפול שהוא משתמש בו כלפי המטופלות שלו, הרי משמקבלים אנו את גירסתה של ד' ת' כנכונה, כפי שעשתה הערכאה הראשונה, הרי מתבקשת המסקנה שההסכמה של ד' ת' למגעים המיניים הושגה במירמה".

סיכומו של דבר

187. לאור כל המקובץ לעיל, אני מציעה לחבריי למותב לזכות את הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירה של ניסיון לביצוע מעשה מגונה (נשוא האישום הראשון) – עבירה לפי סעיף 348(ג) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977, ולהרשיע את הנאשם בביצוע העבירות כדלקמן:

א. אינוס בהסכמה שהושגה לגבי מהות המעשה (נשוא האישום הראשון) – עבירה לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ב. מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה (נשוא האישום השני) – עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

יהודית אמסטרדם, שופטת

השופט שלי טימן, אב"ד

אני מסכים.

שלי טימן, שופט, אב"ד

השופטת תחיה שפירא

אני מסכימה.

תחיה שפירא, שופטת

אשר על כן, אנו מזכים את הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירה של ניסיון לביצוע מעשה מגונה (נשוא האישום הראשון) – עבירה לפי סעיף 348(ג) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977, ומרשיעים אותו בעבירות כדלקמן:

א. אינוס בהסכמה שהושגה לגבי מהות המעשה (נשוא האישום הראשון) – עבירה לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ניתנה היום, 27 במרץ 2008, במעמד ב"כ המאשימה – עו"ד פלוס, הנאשם ובאי כוחו – עוה"ד משה ושירה מרוז

5129371

ש' טימן 54678313-1183/05

5467831354678313

ש' טימן, שופט

אב"ד

ת' שפירא, שופטת

י' אמסטרדם, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

סוף עמוד 60

תפח (ת"א) 1183/05 מדינת ישראל נ' גורליק משה

גלימות באפלה - סודות מאולם המשפטים

Labels

Monday, February 23, 2015

הכרעת-דין

No comments:

Post a Comment