תלונה נגד הפרקליטה עו"ד ברכה פלוס-שוירמן לנציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות כב' השופטת בדימ' הילה גרסטל

לכבוד כב' השופטת בדימ' הילה גרסטל תאריך: 05 בפברואר 2015

נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות 

ת.ד. 29216

מיקוד: 6129102

תל אביב

ג.נ.,

הנדון : תלונה נגד הפרקליטה עו"ד ברכה פלוס-שוירמן

שמי משה גורליק.

בשנים 2005-2009 התנהל נגדי משפט פלילי ת.פ.ח. 1183/05 באשמת אונס ומעשה מגונה בנערה ש.ל. ומעשה מגונה בנערה ע.ה.. הורשעתי באונס של ש.ל. ובמעשה מגונה ב-ע.ה. וישבתי בכלא כשנתיים וחצי. לא הודייתי ולא מודה במיוחס לי.

במהלך המשפט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב ולאחר מכן עד עצם היום הזה עו"ד ברכה פלוס-שוירמן (להלן – הנילונה), פרקליטה מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), אשר שימשה תובעת מטעם המדינה, נהגה באופן לא ראוי ולא אתי, השתמשה בסמכותה לרעה, הציגה מצגי שווא, שיבשה הליכי המשפט, סילפה במכוון את הראיות והפרוטוקולים משפטיים וגרמה להרשעתי בהרשעת שווא. 

אלא הם נימוקיי:

1. בסיכומי המאשימה הנילונה טענה כי האונס של המתלוננת ש.ל. בוצע בחורף בסוף שנת 2001 או תחילת 2002, כשהמתלוננת הייתה בת 16.5, כפי שטענה במשפט הנילונה (ראי נא פרוטוקול 297 ש' 27-30, עמ' 300 ש' 18-30, עמ' 301 ש' 21-23), המתלוננת ש. ל. ( ראי נא פרוטוקול עמ' 243 ש' 10-20, עמ' 244 ש' 26, עמ' 246 ש' 24, עמ' 296 ש' 21-23 ) וכפי שהופיע בכתב אישום (סע' 2,7). במהלך המשפט הגשתי תמונות הצילום שהפריכו את עדותה של ש. ל. בעניין זה לחלוטין. לאחר סיום עדותה של המתלוננת ש.ל. הנילונה קיימה, לפי טענתה, שיחה טלפונית עם המתלוננת ש.ל. למיותר לציין כי בר שיח של נילונה בשיחה טלפונית זו לא זוהה כנדרש בחוק. בהמשך לשיחה טלפונית זו הנילונה הודיעה לפרוטוקול שאכן האונס לא היה יכול להתבצע בחורף סוף 2001 - תחילת 2002 ( ראי נא נספח 1 ). למרות זאת הנילונה טענה בסיכומי המאשימה שהאונס בוצע בחורף סוף 2001 - תחילת 2002, כשהתלוננת ש.ל. למדה בכיתה י"א (ראי נא נספח 2). בכך הציגה הנילונה מצג שווא וביצעה עבירה פלילית בניסיון לרמות את ביהמ"ש ולשבש מהלכי המשפט.

2. בסיכומי המאשימה הנילונה לא הזכירה באף במילה את הגשת תמונות הצילום ע"י ההגנה (ראי נא פרוטוקול עמ' 393 ש' 29-33, עמ' 394-396) . הגשת תמונות הצילום הללו היה האירוע המרכזי במשפט שהוכיח את חפותי כמעט בבחינת "אליבי" בעניין האונס. הנילונה עשתה זאת כדי לרמות את בית המשפט. 

3. אסור הייה לנילונה מבחינה אתית למסור מידע על השיחה הטלפונית עם כביכול ש.ל. (ראי נא נספח 1) לבית המשפט כיוון שהמתלוננת ש. ל. כלל לא העידה בבית המשפט בעניין זה ומדובר בעדות מפי השמועה בלבד שהנילונה עשתה בה שימוש. בכך הציגה הנילונה מצג שווא ושתלה בתודעת השופטים את המידע הכוזב, שגרם לשופטים לטעות קשה בממצא העובדה. כתוצאה מכך השופטים ראו אותי באור שחור מה שהביא בסופו של דבר להרשעת השווא שלי. על אף שביהמ"ש המחוזי בתל אביב לא נזף בנילונה על הסתרת ראיות, סילופי ראיות, מירמה והצגת מצג שווא הוא לא אימץ את גרסתה לגבי שנת האירוע 2001-2002 וכיתה י"א כפי שהוצגה בסיכומי המאשימה וכפי שהעידה המתלוננת ש.ל. והתעלם ממנה. במקום זאת ביהמ"ש המחוזי קבע כי אירוע האונס של ש.ל. התרחש בשנה 2002-2003 כאשר ש.ל. למדה בכיתה י"ב וזאת בניגוד לכתב האישום, לעדויות של ש.ל. ולעמדת הפרקליטות. בכך התייחס כב' ביהמ"ש המחוזי להודעה על השיחה הטלפונית בין נילונה וכביכול המתלוננת ש.ל. ובעיקר לתוכניות לעתיד של הנילונה שנאמרו לפרוטוקול ולא התממשו כלל כאילו היה זה תיקון של כתב האישום שנעשה כביכול בהסכמתי וכאילו הייתה זו העדות השניה של המתלוננת ש.ל. באולם ביהמ"ש אשר כללה חקירה וחקירה נגדית. הנילונה התנהגה בשיטתיות באופן לא אתי ע"מ לצור אצל ביהמ"ש התרשמות שלילית כלפיי גם כאשר טענה ש"היו שמועות שאתה נוגע בבנות" (ראי נא פרוטוקול  עמ' 457 ש' 15-31, עמ' 458 ש' 1-5). למרות ההערות של השופטים היא התעקשה והמשיכה באותו הקוו עד שביהמ"ש קיבל החלטה להתעלם מכך ולאסור על השאלה הזאת. בכך הנילונה ניסתה בכל מחיר ובסופו של דבר גם הצליחה לצור מצג שווא, להטעות את כב' ביהמ"ש, ולהוליך אותו שולל. 

4. בסיכומי המאשימה הנילונה כלל לא הזכירה את השיחה הטלפונית הנ"ל ואת הודעתה לפרוטוקול בעניין זה לביהמ"ש מתאריך 21.12.06, הסותרות את גרסתה המרכזית שבסיכומי התביעה. בכך הנילונה ניסתה להטעות את כב' ביהמ"ש ולהוליך אותו שולל. 

5. בסיכומי המאשימה הנילונה טענה כי המתלוננת ש.ל. התאמנה במשך כשנתיים בחוג אותו ניהלתי בהרצליה (ראי נא סיכומי המאשימה  עמ' 3 פרק "עדותה של התלוננת ש.ל. – רקע": "... ש. התאמנה בחוג אצל הנאשם בהיותה 15 וחצי עד 17 וחצי, בעת היותה בכיתות י'ו – יא'. "). קביעה זו של הנילונה התבססה על עדותה של המתלוננת ש.ל. בלבד (ראי נא פרוטוקול עמ' 241 ש' 31-21: "...אז התחלתי ב-15 וחצי וסיימתי ב- 17 וחצי...", עמ' 242 ש' 27: "אני התחלתי ב- 15 וחצי עד 17 וחצי."). לא הייתה אף עדות נוספת שתמכה בקביעה זו, שממקמת את האירועים בתקופה של שנתיים 2001-2003 . אני טענתי שהמתלוננת ש.ל. התאמנה אצלי משך שנה אחת בלבד, מחודש יוני 2002 עד חודש יוני 2003 (ראי נא פרוטוקול עמ' 384 ש' 5 – 12,  עמ' 386 ש' 21: " ת: "ש. בסך הכל למדה אצלי שנה." ", עמ' 386 ש' 29-32, עמ' 477 ש' 4 – 7: " עו"ד פלוס: "מתי ש' למדה אצלך?" העד: "מיוני 2002...עד יוני 2003" "). הנילונה לא ניסתה ולא הצליחה לסתור את עדותי זו ולמרות זאת היא קבעה בסיכומי המאשימה כי ביצעתי כביכול עבירת אונס במהלך החורף 2001 – 2002, כלומר כחצי שנה לפני שכלל הכרתי את המתלוננת ש.ל.! בכך הילונה הציגה מצג שווא בכוונה להטעות את כב' ביהמ"ש ולשבש הליכי המשפט. 

6. יתרה מזו, כל החשבוניות וקבלות אשר המתלוננת ש.ל. קיבלה בהקשר להשתתפות באימונים בחוג מתייחסות לתקופה של שנה אחת בלבד החל מחודש יוני 2002. כאמור יוצא שהכרתי את המתלוננת ש.ל כחצי שנה אחרי שביצעתי בה כביכול עבירת האונס! מדובר בסה"כ 3 חשבוניות/קבלות עליהן הנילונה מודיעה לפרוטוקול (ראי נא נספח 1 - פרוטוקול עמ' 354 ש' 27 – 28: "...היא עשתה בדיקה ומצאה קבלות שהיא שילמה לנאשם, ומהן ניסינו לעשות איזה שהוא שחזור...").  "איזה שהוא שחזור", עליו מעידה הנילונה, נעשה כמובן על בסיס תאריכי ההוצאה של חשבוניות וקבלות ותקופת התשלום. חשבונית/קבלה הראשונה שקיבלה המתלוננת ש.ל. הוצאה בתאריך 01.07.2002 עבור תקופת יוני-יולי 2002 ומספרה הוא  0017/6 –  ראי נא נספח 5. הנילונה הייתה מודעת היטב לקיומם של חשבוניות וקבלות והתאריכים אשר הופיעו בהן. החשבוניות והקבלות הללו לבדן מספקות לי אליבי, מפריכות את עדותה של ש.ל. לגבי האונס כביכול ומוכיחות את צדקת טענותיי בעניין זה מעבר לכל ספק סביר. הנילונה העלימה מידע זה מסיכומי המאשימה ובכך הציגה מצג שווא בכוונה להטעות את כב' ביהמ"ש ולשבש מהליכי המשפט.   

7. שלושה ימים לאחר הכרעת הדין, בתאריך 30.03.2008, פנה ב"כ שלי עו"ד משה מרוז לנילונה ושאל אותה לגבי הפשר של כתב אישום מתוקן שלא היה ושתוקן כביכול בהסכמתי, והעדות השנייה כביכול של המתלוננת ש.ל. שלא הייתה(!!!) אשר הופיעו בהכרעת הדין והיוו בסיס להרשעתי. הנילונה הודיעה לעו"ד משה מרוז שלא ידוע לה על כתב אישום מתוקן ועל העדות השנייה, הנוספת, של ש.ל.  הנילונה לא פנתה לבית המשפט - כמתחייב לפי החוק - לאחר שהתברר לה שביהמ"ש התייחס בטעות להודעתה על הכוונה לעשות תרשומת בהמשך לשיחתה הטלפונית עם האדם שהוצג על ידי הנילונה כמתלוננת ש. ל. בתור העדות הנוספת, השנייה, (שכאמור לא הייתה ולא נבראה, כפי שגם כתב אישום מתוקן לא היה ולא נברא, כפי שיתברר בהמשך) של עדת התביעה ש.ל. בביהמ"ש. כב' ביהמ"ש קבע "שעדות" זו הנה מהימנה וכי גם התגוננתי נגדה בחקירה נגדית ללא הצלחה. כמו כן כב' ביהמ"ש קבע בטעות כי בהסכמתי תוקן כתב האישום ולא היא!!! ( ראי נא נספח 3 ). התנהגות זו של הנילונה הנה חמורה ביותר. היא מעידה מעבר לכל ספק כי הנילונה פעלה מתוך כוונת זדון ושוללת אפשרות של ביצוע סדרת מעשי רשלנות וחיפזון ללא כוונה מודעת.

8. אין בטעות של כב' ביהמ"ש משום אישור או הסכמה להתנהגות החמורה והפלילית של הנילונה שהצליחה להטעות את ביה"מ.

9. כב' ביהמ"ש הביע אי-הסכמה עם דרך התנהלותה של הנילונה בכך שלא קיבל את גרסתה לגבי שנת האונס והכיתה י"א בה למדה המתלוננת ש.ל.

10. הנילונה טענה בסיכומי המאשימה כי זירת העבירה באונס של המתלוננת ש.ל. כללה מכונית בצבע לבן שכביכול הייתה בבעלותי (ראי נא הודעת ש.ל. במשטרה מתאריך 08/07/2004 ש' 10-12, פרוטוקול עמ' 216 ש' 8-16, סיכומי המאשימה עמ' 4) וחניון מכוניות גדול ופתוח הנמצא כביכול ליד הספריה המרכזית בהרצליה (ראי נא סיכומי המאשימה עמ' 4, הודעת ש.ל. למשטרה מתאריך 08/07/2004 ש' 23-24, פרוטוקול עמ' 216 ש' 22-32, עמ' 253 ש' 17-21, עמ' 254 ש' 5-6, עמ' 255 ש' 5-6). המאשימה לא הוכיחה שבבעלותי הייתה מכונית לבנה ושהייה חניון כזה בסביבה . לאחר שטענתי לאורך כל הדרך שאין ולא הייתה לי מכונית כזאת (ראי נא הודעת חשוד משה גורליק במשטרה מתאריך 01/11/2004 ש' 66-77, הודעת חשוד משה גורליק במשטרה מתאריך 04/11/2004 ש' 38-43 ) ושחניון לא קיים כלל באזור הספריה (ראי נא פרוטוקול עמ' 390 ש' 6) סיכמה הנילונה בסוכומי המאשימה שהנני מנסה להרחיק את עצמי מזירת העבירה (ראי נא פרטוקול עמ' 478 ש' 10, סיכומי המאשימה עמ' 64). בתור ההוכחה הנילונה מצטטת את עצמה (ראי נא פרוטוקול עמ' 478 ש' 10) אך מיחסת את הדברים לי (ראי נא סיכומי המאשימה עמ' 64)! כך זה מופיע בפרוטוקול עמ' 478 ש' 10:       " ש: תראה איך שאתה מרחיק את עצמך מהזירה של העבירה. " ובסיכומי המאשימה עמ' 64: "כשעומת הנאשם, בעמ' 478 שורה 10, עם העובדה כי הוא מרחיק עצמו משתי זירות עבירה ...". "גרסת החניון והמכונית הקטנה והלבנה" לא היתה הגרסה היחידה של ש.ל. לזירת העבירה. בפגישת הרענון בפרקליטות ש.ל. מסרה לנילונה גרסה נוספת:"אירוע האונס היה בסטודיו של לאה מנור" (תרשומת נ/7 שהוגשה לביהמ"ש כהשלמה להודעתה של ש.ל. במשטרה נ/4). בגרסה זו כבר אין מכונית קטנה ולבנה וחניון גדול ליד הספריה. הנילונה העלימה את "גרסת הסטודיו" מסיכומי המאשימה ולא הזכירה אותה כלל! במעשים הללו הנילונה הציגה מצג שווא וביצעה מעשה מרמה כדי להטעות את ביהמ"ש.

11. שתי המתלוננות, ש.ל. ו-ע.ה., טענו שהדחיקו את הזכרון על הפגיעה המינית שחוו. הנילונה העלימה מסיכומי המאשימה את הסתירות הרבות שנתגלו במהלך המשפט בעדותן של שתי המתלוננות בעניין של הזכרון המודחק. הנילונה הציגה את עדויותן של המתלוננות כעיקביות ומהימנות אף ששתיהן סתרו את עדותן של עצמן, את התאוריה הפסיכו-דינמית ואת התאוריה של מתנגדי תאוריית הזכרון המודחק פעמים רבות. המתלוננות תיארו את התהליך הרצוני והמודע של הדחקת הזכרון (העלמות מוחלטת של זכרון) שהן חוו. תאור זה סותר באופן מוחלט כל תאוריה פסיכולוגית קיימת וכל נסיון קליני הידוע לנו. המתלוננות תחילה מסרו עדות על כך שזכרו את מה שעברו במהלך תקיפה מינית (ראי נא את עדותה של ש.ל. - פרוטוקול עמ' 302 ש' 24-27: כ.ה. שפירא: "לא, אבל השאלה היא אומר לך עורך דין בעצם אנחנו רואים שאת לא שכחת את האירוע הקודם – "  העדה: "אי אפשר לשכוח לחלוטין. אבל אני אמרתי לא זה בסדר, זה מה שאמרתי לעצמי."), טענו שחשו רתיעה ממני ונמנעו מקשר אתי במהלך תקופת ההדחקה. במהלך החקירה הנגדית שינו המתלוננות את גרסתן להפוכה וטענתן הסופית הייתה שהן חוו העלמות מוחלטת של זכרון על תקיפה מינית לתקופת זמן ממושכת (זכרון מודחק) ובגלל זה הפגינו כלפי יחס חם במיוחד מיוזמתן ומרצונם החופשי (ראי נא את עדותה של ש.ל. - פרוטוקול עמ' 280 ש' 17, 28: ( "זה ממילה הדחקה, אני למדתי פסיכולוגיה. ... אני נזכרתי רק כשהיה המקרה השני"), עמ' 281 ש' 7, 17-18, עמ' 305 ש' 17-20: (עו"ד מרוז: "... כשאתם במסגרת האימון... נוגעים אחד בשני, הוא נוגע בך ואת נוגעת בו, האם עלה לך זיק של שנייה במשך חצי שנה שהאיש הזה פעם פגע בך באזור אינטימי" ת: "לא."), עדותה של ע.ה. – פרוטוקול עמ' 9 ש' 22-25, עמ' 10 ש' 6-7, עמ' 16 ש' 15-16, עמ' 17 ש' 30-33, עמ' 18 ש' 1-3, עמ' 21 ש' 21-25, ש' 31-33, עמ' 33 ש' 25-32, עמ' 34, עמ' 35, עמ' 36 ש' 1- 24, עדותו של משה גורליק על היחסים עם ע.ה. – פרוטוקול עמ' 379 ש' 6-9, עמ' 380 ש' 9-16, עמ' 380 ש' 20-22, עמ' 436 ש' 14-32, עמ' 437 ש' 1-8, עדותו של משה גורליק על היחסים עם ש.ל. – עמ' 392 ש' 6-19). תאורים סותרים ומופרים אלו, אשר גם מנוגדים לכל תאוריה פסיכולוגית קיימת, נמסרו כאילו בתאום מראש בין שתי המתלוננות שהיו חברות (ראי נא את הודעת ש.ל. למשטרה ש' 40) ולאחר פגישתן טרם הגשת התלונות במשטרה, כפי שהן הודו במהלך המשפט. 

12. יש להדגיש: הידע על זכרון המודחק איננו ידיעה כללית או שיפוטית. דעתה ומסקנותיה של הנילונה בעניין זה אינן חלופה לחוות דעת מקצועית (ראי נא את סיכומי המאשימה, עמ' 71: "ש. העידה כי ניסתה להדחיק ולשכוח את המקרה ולכן גם לא עזבה את החוג מיד לאחר מכן. פעולת הדחקה לאחר אירוע טראומטי כדוג' האירוע הנדון הינה תופעה שכיחה ואין בה כדי לפגום במהימנות תלונתה." ). התהגותה הפסולה של הנילונה בעניין זה גרמה להטעייה של ביהמ"ש בעניין מרכזי זה ותרמה תרומה מכרעת להרשעת שווא ע"י כב' ביהמ"ש.

13. במהלך המשפט הנילונה ניסתה להסתיר את הסתירות הרבות והמהותיות ביותר (ראי נא סע' 8, 9  בתלונה זו ) בעדותן של שתי המתלוננות בנוגע לטיב הקשר בינן לביני והיחס החם ביותר של המתלוננות אלי שהן הפגינו מיוזמתן ומרצונם החופשי גם אחרי ביצוען כביכול של עבירות מין שמיוחסות לי ובמשך כל התקופה שהן היו בקרבתי. הנילונה גם העלימה את הסתירות הללו בסיכומי המאשימה. תחילה המתלוננות הכחישו את היחס החם והידידותי אלי אחרי כביכול פגיעה מינית בהן (ראי נא לגבי ע.ה. - פרוטוקול עמ' 9 ש' 22-23:"נרתעתי ממנו"). רק במהלך החקירה הנגדית הן נשברו והודו בכך שהיחס החם והידידותי מאוד אלי נמשך זמן רב אחרי כביכול הפגיעה בהן (ראי נא לגבי ע.ה. - פרוטוקול עמ' 16 ש'15: "אהבתי אותו מאוד, הערכתי אותו מאוד, האמנתי לדברים שהוא אומר, לא היתה לי סיבה שלא בעצם. הכרתי אותו כל כך הרבה שנים."). גם בסוגיה זו הנילונה התעלמה מהסתירות המהותיות בעדותן של המתלוננות, מכך שעדותן נסתרה בחקירה נגדית, והציגה מצג שווא כדי להטעות את כב' ביהמ"ש (ראי נא: הנילונה על היחס של ע.ה. למשה גורליק – פרוטוקול עמ' 437 ש' 16-28, סיכומי המאשימה עמ' 74, 7 שורות אחרונות בפרק "הטיעון העובדתי": "אין בעדויות עדי הגנה שהובאו מטעם ההגנה כדי להפריך את גרסאות המתלוננות..." ). 

14. הנילונה טענה בסיכומי המאשימה כי העדויות של המתלוננות ש.ל ו-ע.ה. היו עקביות, סדורות ולא נסתרו בחקירה נגדית (ראי נא: לגבי ש.ל. - סיכומי המאשימה, עמ' 70 פרק "הטעון העובדתי" סע' "אישום ראשון" :  "עדותה של ש. היתה עקבית, סדורה ועניינית ולא נסתרה בחקירה נגדית."; לגבי ע.ה. – סיכומי המאשימה, עמ' 72 סע' "אישום שני": "עדותה של ע. היתה סדורה, עקבית וממוקדת.") . בכך שיקרה הנילונה לכב' ביהמ"ש המחוזי והציגה מצג שווא ע"מ לשבש מהלכי המשפט. 

15. אי-אפשר לכמת את הנזק שגרמה לי ולמשפחתי התנהלותה הפסולה של הנילונה, אך אין ספק שמדובר בנזק חמור ביותר ובלתי הפיך.

16. בעניין הזכרון המודחק אנא ראי נספח 4 מצורף – " גילוי דעת בנוגע למעמד המדעי של זיכרונות מודחקים ומשוחזרים" של 47 מעדנים ישראלים מובילים בתחום הזכרון.

17. בשולי הדברים ברצוני, כבודך, להראות ששני בתי המשפט הנכבדים הלכו בדרך סלולה ופסולה שהחרו אחרי הנילונה בתיק זה במערכת של טעויות בלתי מתקבלות על הדעת, שום דעת. אלו הן קביעות חמורות, שלא יכול להיות עליהם שום ויכוח או מחלוקת, כי מדובר בעובדות מטרידות, כפי שמפורט להל"ן. אופיה וחומרתה של פרשה משפטית זו, התנהלותם המטרידה ביותר של שני בתי משפט נכבדים שטיפלו בתיק זה שכללה מספר רב של שגיאות היורדות לשורש של עניין, התעלמות מראיות מרכזיות או סילופן או החלפתן בראיות "תוצרת עצמית של כב' ביהמ"ש", טיפול בלתי מקצועי בראיות שאינן ידיעה כללית או משפטית, סתירות פנימיות מהותיות ביותר בהחלטות, ההחלטות שנתקבלו פה אחד בשני בתי משפט הנכבדים שטיפלו בתיק זה ללא אף הערה או מילת הסתייגות בהסכמה מלאה לכל דבר ועניין, התעלמות מוחלטת מנימוקים מבוססים היטב של הסינגורים מטעמי, דמיון רב מאוד בין שגיאות ועיוותים בטיפולם בתיק של הפרקליטות ושל כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ובהמשך גם של ביהמ"ש העליון הנכבד, הצהרותיו החמורות והתנהלותו הפלילית לכאורה של כב' השופט בדימ' שלי טימן שבזמן המשפט היה אב בית הדין בביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כל אלה לא מאפשרים להתייחס אל הפרשה הזאת כלפרשה פרטית של אזרח משה גורליק. מדובר בעניין ציבורי בעל חשיבות עליונה לעם ישראל ומדינתו. 

18. כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ביסס את ההרשעה בהכרעת הדין על כתב אישום מתוקן שלא היה ולא נברא, אשר תוקן כביכול בהסכמתי, מה שלא אמת, על עדות השניה כביכול של המתלוננת ש.ל. שלא הייתה מעולם, על התקיימות כביכול של זירת עבירה, שכוללת מכונית וחניון שלא היו ולא נבראו כלל. כמו כן בהכרעת הדין כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב התעלם לחלוטין מסתירות רבות ומהותיות בעדותן של שתי המתלוננות ומתאום מראש של עדותן לכאורה. לעומת זאת קבע כב' ביהמ"ש כי עדותי לא מהימנה, כי אני מנסה להרחיק את עצמי מזירת העבירה – אותה זירת העבירה שכלל לא קיימת! יוצא איפא, לפי כב' ביהמ"ש, שעדותי הייתה טובה ולא מתחמקת אם הייתי משקר במודע ומודה בכך שהיתה לי מכונית קטנה לבנה ושחניתי בחניון של הספריה. לפי כך כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב העניש אותי על אי-הסכמתי למתן עדות שקר! 

19. אם לא די בכך הרי כל איזכור של כתב אישום מתוקן (שכאמור לא היה ולא נברא) שכביכול הוכח בהכרעת הדין נעלם לחלוטין מגזר הדין ובמקומו מופיע כתב אישום מקורי. לפי גזר הדין כתב אישום מקורי כביכול "הוכח" בהכרעת הדין! לאחר ההרשעה כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הורה על הערכת המסוכנות שלי. "הערכת המסוכנות מתבססת על תוכן כתב האישום, הכרעת הדין ופרטים אנמנסטיים שמסר הנאשם בבדיקה קלינית" ( ראי נא: גזר דין סע' 7). כמובן לא מדובר כאן בכתב אישום מתוקן שלא הייה ולא נברא אלא בכתב אישום מקורי בו בעת שהכרעת הדין לא מבוססת עליו וסותרת אותו חזיתית בניקודות המכריעות ביותר ( ראי נא גזר את דין סע' 8: "מעשיו של הנאשם, כמפורט בהכרעת הדין"). 

20. התנהלות זו של כב' ביהמ"ש המחוזי וביחוד מסירת מידע כוזב למרכז לבריאות הנפש (מב"ן) אשר ביצע את הערכות המסוכנות שלי לפני גזר הדין ובהיותי בכלא, גרמה להרעה משמעותית בתנאי שהותי בכלא, בתנאי השחרור מהכלא ובתנאי הפיקוח לאחר השחרור.  

21. ביהמ"ש העליון הנכבד בשיבתו כביהמ"ש לערעורים אישר התקיימותה של מסכת ממצאי העובדה שכאמור לא היתה ולא נבראה וכפי שהיא מתוארת בכתב אישום כביכול מתוקן שגם הוא לא היה ולא נברא. ביהמ"ש העליון הנכבד אף ציין כי הייתה לי אפשרות להגונן נגד "עובדות חדשות" הללו לאחר הופעתן לראשונה, יש מאין, בהכרעת הדין! כאמור תאורה זה של מסכת ממצאי עובדה מופיע אך ורק בהכרעת הדין ואין לה שום קשר למציאות. כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קבע בהכרעת הדין כי מועד של כביכול אונס היה בחורף שנת 2002-2003 ולא בחורף 2001-2002 כפי שזה מופיע בכתב אישום, בעדות המתלוננת ובסיכומי התביעה. כביעת מועד זה נקבע לאחר תיקון כביכול של כתב אישום אשר תוקן כביכול בהסכמתי ולאחר עדות נוספת כביכול של המתלוננת ש.ל. קביעה זו של כב' ביהמ"ש מופיעה בהכרעת הדין בסע' 7, 74, 95. כך זה מופיע בהכרעת הדין סע' 74:         " מועד התרחשות האירוע הראשון המצויין בכתב האישום תוקן ע"י התביעה, לאחר עדותה של ש.ל. ובעקבות עדותה ( 354 לפרוטוקול ותחילת עמ' 355)." כאמור אין אמת בקביעה זו של כב' ביהמ"ש, אך הדברים חמורים הרבה יותר מכך. העיון בפרוטוקול עמ' 354-355 (ראי נא נספח 1) מגלה כי במקום זה בפרוטוקול מופיעה הודעת הנילונה על שיחה טלפונית עם ש.ל. בה ש.ל. מודיעה  שמצאה אצלה בבית את הקבלות שמסרתי לה (ראי נא סע' 1 בתלונה זו), תכנונים של הנילונה לעתיד ותו לא. כך כב' ביהמ"ש המחוזי הפך את הודעת הנילונה על שיחה טלפונית עם אדם בלתי מזוהה ואת העדות מפי השמועה מאדם בלתי מזוהה זה לעדות כביכול של ש.ל. בביהמ"ש ואת התוכניות לעתיד של הנילונה שנאמרו לפרוטוקול ולא מומשו כלל - לתיקון כתב האישום כביכול, להסכמתי כביכול לתיקון זה ולעדות כביכול המכריעה של ש.ל. בביהמ"ש. עינינו הרואות כי כב' ביהמ"ש המחוזי המציא מכלול של ראיות מכריעות, החליף בהן את הראיות הקיימות וביסס על הראיות המומצאות אלה את הרשעתי באונס של ש.ל..

22. אזכיר כי המתלוננת ש.ל. נרשמה לחוג, אותו ניהלתי, בחודש יוני 2002. חשבונית מס/קבלה ראשונה עבור אמונים בחוג בחודשים יוני-יולי 2002 שמספרה הוא  0017/6 נמסרה למתלוננת ש.ל. בתאריך 01.07.2002. כלל לא הכרנו לפני כן ולכן האונס כביכול לא היה יכול להתרחש בחורף 2001-2002, כפי שזה מופיע בכתב אישום, בעדות המתלוננת ש.ל., בסיכומי המאשימה וכפי שקבע כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בגזר הדין (ראי נא סע' 5, 6 בתלונה זו).

23. ב"כ עו"ד דרור ארד אילון התייחס לסוגיה זו בכתב ערעור.ראי נא כתב ערעור סע' 116: "מדבריו של בית המשפט הנכבד אפשר להבין כאילו כתב האישום תוקן, וכאילו לאחר מכן נחקרה ש.ל. בשנית ב"חקירה נגדית נמרצת" והיא "נותרה" איתנה בדעתה. בכל הכבוד,  הדברים אינם כך. כאמור, כתב האישום לא תוקן. יתר על כן, ש.ל. לא שבה לדוכן, וממילא היא לא "נותרה" בשום דעה שהיתה לה קודם", סע' 118: " לא רק שלא היה בפני בית המשפט קמא כתב אישום מתוקן, גם לא הייתה גירסה "מתוקנת" של ש.ל.. הצהרתה של התובעת חסרת ערך ראייתי, ואינה תחליף לעדות, שהייתה הכרחית בנסיבות העניין", סע' 120: " שגה בית המשפט קמא בקובעו כי כתב האישום תוקן, שגה בקובעו כי התביעה ביקשה לתקנו, שגה בקובעו כי ההגנה הסכימה לתיקון זה, שגה בהתעלמו מן העובדה שהתביעה חדלה מלהחזיר לעדות את ש.ל., וחשוב מכל, שגה בקובעו ממצאי עובדה (זמן האירוע) על בסיס "כתב אישום" שלא תוקן, ועל בסיס "עדות" שלא נמסרה תוך התייחסות לחקירה נגדית לפי כתב האישום כאילו היתה חקירה נגדית לפי כתב אישום מתוקן כביכול.". 

24. תשובתו של ביהמ"ש העליון הנכבד נראית תמוהה ומוזרה בלשון המעטה (ראי נא פסק דין סע' 16: " בענייננו, הכחיש המערער מכל וכל את ביצוען של העבירות המיוחסות לו בקשר עם ש' ל' וממילא לא נמנע ממנו להציג קו הגנה חדש אל מול אותן "עובדות חדשות", שעניינן במועד ביצוע העבירות. ויודגש, המערער טען בפני בית-המשפט קמא לקיומן של סתירות בעדות המתלוננת ש' ל' לעניין מועד ביצוע העבירות, המתלוננת ש' ל' נחקרה ארוכות בחקירתה הנגדית לעניין זה והמערער אף הביא ראיות מטעמו בעניין. בנסיבות אלו, נחה דעתי, כי לא קופחה הגנתו של המערער ולא נפל כל פגם בהרשעתו."). קביעה זו כי " ממילא לא נמנע ממנו להציג קו הגנה חדש אל מול אותן "עובדות חדשות", שעניינן במועד ביצוע העבירות." של ביהמ"ש העליון הנכבד הינה פסולה ומעוררת תהיות האם ביהמ"ש העליון הנכבד העדיף את לעג וקלס על פני תקנותו של ההליך המשפטי, האמת והצדק. מצב עניינים זה מעורר תמיהות ודאגות עמוקות ביותר. 

25. כב' ביהמ"ש המחוזי קבע ששתי המתלוננות חוו הדחקת זכרון האירועים במובן המדעי והקליני של המילה, העלמתו המוחלטת של הזכרון המודע של אירועים (ראי נא הכרעת דין סע' 157: "יצויין בהקשר זה, כי ע.ה. אישרה שהמשיכה להתנהג כלפי הנאשם כתמול שלשום עקב הדחקתה את האירוע, אך הוסיפה כי באותה עת היא חשה רתיעה ממנו בלא שיכלה להסבירה (תאור של התנהגות אופיינית לבעלי זכרון מודחק בשפה המדעית בתאוריה פסיכו-דינמית –  משה גורליק). אף ש.ל. ציינה בעדותה, כי לאחר שנועצה באחותה (פסיכולוגית  במקצועה,  פרוטוקול עמ' 347 ש' 6 – משה גורליק) הבינה שהיא סבלה מהדחקה (פרוטוקול עמ' 348 ש' 7-10 –  משה גורליק)", הכרעת הדין סע' 42: " כך גם הכחישה ע.ה. כי התחבקה ו/או התנשקה עם הנאשם לפני או אחרי האירוע, בציינה כי יתכן והפגינה ידידות וחיבה אליו באמצעות ... חיבוק, וזאת מאחר והדחיקה את האירוע.", סע'  83, 153, 158). עינינו הרואות כי לדעת כב' ביהמ"ש המחוזי "ידידות וחיבה" (הכרעת הדין סע' 42) התקיימו יחד עם "רתיעה ממנו בלא שיכלה להסבירה" (ראי נא הכרעת דין סע' 157), הכחשת החיבוקים מתקיימת לצדה של הודיה בכך שהיו חיבוקים (ראי נא הכרעת הדין סע' 42). אין תאוריה פסיכולוגית מוכרת שמכירה בשילוב זה של דפוסי התנהגות סותרים זה את זה ובמיוחד רתיעה לצדם של ידידות, חיבה וחיבוקים, אצל אף אדם ובמיוחד אצל בעלי זכרון מודחק לפי התאוריה הפסיכו-דינמית. כך העידה המתלוננת ע.ה. על טיב היחסים אתי במהלך עדותה במשפט (ראי נא פרוטוקול עמ' 16 ש' 14-16: ש: "אהבת את הנאשם?" ת: "אהבתי אותו מאוד, הערכתי אותו מאוד, האמנתי לדברים שהוא אומר, לא היתה לי סיבה שלא בעצם. הכרתי אותו כל כך הרבה שנים."). אמירתה של ע.ה. כי " לא היתה לי סיבה שלא בעצם. הכרתי אותו כל כך הרבה שנים." שוללת לחלוטין את עדותה כי "נרתעתי ממנו" (ראי נא  פרוטוקול עמ' 9 ש' 22-23). לא מדובר כאן ביחסים שקדמו לפגיעה המינית בה כביכול. לדברי ע.ה. פגיעה כביכול זו קרתה במהלך החודש הראשון לאחר שהכירה אותי (ראי נא פרוטוקול עמ' 6 ש' 24: "אני חושבת שהייתי אצלו לא יותר מ-3 פעמים בימי שישי האלה ובפעם האחרונה...")  לכן ע.ה. העידה על כך שחשה כלפיי רגשי אהבה, חיבה והערכה שנים לאחר הפגיע המינית בה כביכול, משנת 2002 ועד שנת 2004. 

26. חשוב לציין כי עצם ההתקיימות של  זכרון  מודחק הנו שנוי במחלוקת עמוקה בקרב המדענים ומומחים ורובם שוללים את קיומו כלל וכלל. לפי התאוריה הפסיכו-דינמית, אשר טוענת להתקיימותו של זכרון מודחק, הדחקת הזכרון יכולה להתקיים אך ורק כתהליך בלתי רצוני ולא-מודע. 

27. בהקשר זה מפליאה ביותר העובדה כי  כב' ביהמ"ש המחוזי קבע קביעה מדעית מהפכנית אשר סותרת חזיתית את כל התאוריות הפסיכולוגיות הקיימות והיא שהשכיחה המוחלטת של האירועים מהזכרון המודע, קרי "הדחקה" בשפה מדעית וקלינית, נעשתה באופן מודע ורצוני ע"י הנפגעות (ראי נא הכרעת דין, סע' 144: "בענייננו, השיהוי בהגשת התלונות נובע מהדחקת האירועים ע"י שתי המתלוננות שהיו צעירות לימים בעת ביצוע המעשים, וכן חסרות ניסיון מיני, ועל אף שחשו שהיה משהו "לא בסדר" במעשי הנאשם לא יכלו להגדירם כמעשי עבירה, וזאת בצירוף האמון כלפי הנאשם שהווה דמות סמכותית ומוערכת בעיניהן ובעיני סביבתן. מעדות המתלוננות עלה, כי הן הדחיקו את האירועים על מנת שלא לשוב ולחשוב עליהם, וזאת בניסיון נואש להמשיך בחייהן כאילו לא אירעו הדברים מעולם."). נדגיש שוב שסעיף 144 בהכרעת הדין מתאר את התהליך הרצוני של הווצרותה של הדחקת הזכרון המודע ואת הסיבות לכך ולא את טיבו של הזכרון המודחק. אין דרך להשלים בין סעיף 144 וסעיפים 42, 157, 83, 153, 158 בהכרעת הדין המובאים לעיל במסגרת של התאוריות הפסיכולוגיות הקיימות. ההסברים ההגיוניים היחידים למצב עניינים זה הם כדלקמן: א) אי-הסכמתו של כב' ביהמ"ש המחוזי עם התאוריות הפסיכולוגיות הקיימות וביסוסה של ההרשעה על בסיס התאוריה הפסיכולוגית החדשה שכב' ביהמ"ש פיתח וביסס בעצמו או ב) חוסר הידיעה היורדת לשורש של עניין של כב' ביהמ"ש בסוגיה זו וחוסר הבנתו שמדובר בסוגיה אשר איננה ידיעה כללית או שיפוטית או ג) התעלמותו של כב' ביהמ"ש מכך שמדובר בסוגיה שלא ידיעה כללית או שיפוטית! כל הסבר אחר - תוצאתו הנה התנגשות חזיתית עם סעיפי הכרעת הדין בעניין זה. 

28. בעניין זה נציין כי ביהמ"ש העליון הנכבד בשיבתו כבית המשפט לערעורים קבע בפסק דין כי שתי המתלוננות שמרו על זכרון רציף של הפגיעה המינית שחוו, שהנפגעות לא חוו הדחקת הזכרון וזאת בניגוד גמור לעדויות של המתלוננות עצמן ולהכרעת הדין של כב' ביהמ"ש המחוזי המובאים לעיל בתלונה זו! בכך כב' ביהמ"ש העליון התעלם מעדויות של המתלוננות והחליף אותן בגירסה תוצרת עצמית - שתי המתלוננות העידו במהלך עדותן כי לא היה להן זכרון רציף על הפגיעה המינית (ראי נא הכרעת הדין סע' 42, 157, 83, 153, 158  וסע' 9 בתלונה זו) אך ביהמ"ש העליון הנכבד התעלם מכך ואף קבע קביעה הפוכה ולפיה המתלוננות שמרו על רצף הזכרון! (ראי נא פסק הדין של ביהמ"ש העליון בשיבתו כמיהמ"ש לערעורים סע' 14:  " משתמע כי בית-המשפט קמא התייחס למונח הדחקה כפי מובנו בגדרי הספרות המקצועית, קרי כסילוק מוחלט של זכרם של האירועים מן המודע אל נבכי התת-מודע. ברם, עיון בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי מלמד כי לא כך הוא."). בכך ביהמ"ש העליון הנכבד עשה שימוש במילה "הדחקה" בבליל של מובנים ורמות של השפה העברית – משפת הרחוב ועד השפה המדעית והקלינית. טועה ביהמ"ש העליון הנכבד טעות היורדת לשורש של עניין כאשר בסע' 14 בפסק הדין מצטט את סע' 144 בהכרעת הדין (המתאר את התהליך הרצוני של הווצרות הדחקת הזכרון המודע והסיבות לכך כפי שהעידו המתלוננות. תאור זה הנו מנוגד לכל תאוריה פסיכולוגית קיימת) כטיבו של הזכרון המודחק (לפי התאוריה הפסיכו-דינמית הרי שטיבו של הזכרון המודחק הוא העלמותו המוחלטת מן המודע תחילה כאשר בנסיבות מסויימות הזכרון יכול להיות משוחזר. תהליכי הדחקת הזכרון ושיחזורו, לפי תאוריה זו, תמיד בלתי רצוניים ולא-מודעים. מידת המהימנות של זכרונות מודחקים-משוחזרים לא ניתנת להערכה – ראי נא נספח 4 בעניין זה). 

29. התעלמות מהראיות הקיימות והחלפתן בראיות "תוצרת עצמית" שאין להן אחיזה במציאות היא תופעה חוזרת בטיפולו של ביהמ"ש העליון הנכבד בתיק זה בדומה ובהמשך לטיפולו בתיק של כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. שיטה זו מופעלת לא רק בטיפול בסוגית הזכרון המודחק ו"העדות השנייה" כביכול שלא הייתה ולא נבראה של המתלוננת ש.ל. (ראי נא תלונה זו סע' 18, 19) . כך למשל בפסק דין סע' 11 א) קובע ביהמ"ש העליון הנכבד כי " מקום ביצוע העבירה לא הוזכר בכתב-האישום ואף לא ננקב על ידי ש' ל' מעולם. נושא זה עלה אך במהלך חקירתה הנגדית כחלק מניסיונה של ההגנה לעמת את ש' ל' עם גרסתה שלפיה אירוע האינוס בוצע לאחר נסיעה קצרה. טענת המערער, כאילו ש' ל' מיקמה במדויק את התרחשות האירוע מחוץ לספריה, אין לה ביסוס בחומר הראיות.".  קביעה זו של ביהמ"ש העליון הנכבד הנה מטרידה מאוד נוכח העדויות הרבות של המתלוננת ש.ל. וראיות נוספות בעניין זה (ראי נא: הודעת ש.ל. למשטרה מתאריך 08/07/2004 ש' 23-24: "הסיפור הזה קרה בחניה ליד הספריה עוד לפני שהתחלנו לנסוע"., כתב אישום, סע' 4: "בתוך המכונית החונה של הנאשם", סיכומי המאשימה עמ' 4: " ובעוד הם עומדים בחניון ליד הספריה", פרוטוקול עמ' 216 ש' 22-32: "בחניון ליד הספריה", פרוטוקול עמ' 253 ש' 17: "אני זוכרת שזה היה בחניון. זה היה בחניון ויש חניון גדול", פרוטוקול עמ' 254 ש' 5-6:"נכנסנו לתוך האוטו,כן, נסענו, במשך דקה ואני אמרתי חניון. חניון לוקח כמה דקות לצאת כבר מהחניון לוקח לצאת.",  פרוטוקול עמ' 255 ש' 5-6: "אבל יש את הספריה, יוצאים את החוצה, יש את הרחוב ויש את החניון.", תרשומת נ/7 של שיחה עם ש.ל. בפגישת הרענון בפרקליטות 9 ימים לפני העדות בביהמ"ש, שהוגשה לכב' ביהמ"ש המחוזי ע"י הנילונה כהשלמה להודעתה של ש.ל. במשטרה נ/4: "אירוע האונס היה בסטודיו של לאה מנור..." ). 

30. דוגמה נוספת, אחת מני רבות, לדרך "יצירתית" הפסולה של טיפול בראיות ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי היא העדות כביכול של רס"מ עוז בדבר קיומו של חדר 2 התחנת משטרת גלילות (ראי נא הכרעת הדין סע' 71: " החוקר עוז אישר כי קיים "חדר 2" במשטרת גלילות שהוזכר ע"י ש.ל", סע' 151: " כמו כן עולה מעדותו של רס"מ עוז כי אכן מצוי 'חדר 2' בתחנת משטרת גלילות, שם לטענת המתלוננת היא ניגשה למסור תלונה"). עיון בפרוטוקול מעלה שתשובתו של רס"מ עוז הייתה שונה (ראי נא פרוטוקול עמ' 190 ש' 31 – עמ' 191 ש' 3: "ש: "המתלוננת פשוט מסרה בהודעה שלה במשטרה שהיא נכנסה ודיברה עם חוקר בחדר 2 (הודעתה של ש.ל. למשטרה מתאריך 8/7/04 ש' 31: "... וישבנו עם חוקר בחדר 2 – משה גורליק). רציתי לשאול אותך אם יש דבר כזה חדר 2." ת: "... יש שני חדרי חקירות שני חדרי קבלות קהל. להגיד לך בדיוק מה זה חדר 2 היום,", פרוטוקול עמ' 199 ש' 28 – עמ' 200 ש' 2: " ש: "...אומרת המתלוננת ש', בעדותה מ- 8/7 על המקרה הזה...ואז באנו למשטרה וישבנו עם חוקר בחדר 2 והתיעצנו בו. חדר 2 מה זה? איפה זה?" ת: "... אני לא יכול להגיד איפה בדיוק 2, אני מניח שאחד מהחדרים זה חדר 2." "). 

31. במקרים מסויימים "ממצאי עובדה" כביכול אשר כב' ביהמ"ש המחוזי המציא רק הוספו לממצאים עובדתיים האמיתיים באותו העניין ולא החליפו אותם. כב' ביהמ"ש עשה בהם שימוש לפי הצורך, בלי להתייחס כלל לסתירה החזיתית בינהם. ראי נא הכרעת הדין סע' 86: "לדבריה (של ש.ל. – משה גורליק),  אביה לא מודע למעשיו של הנאשם באירוע הראשון, עד היום, ועל כן הוא גם לא נוכח בדיון בבית המשפט (עמ' 323 ש' 3-6)". לצידו של ממצא עובדתי אמיתי זה מצוי גם "ממצא עובדתי" שכב' ביהמ"ש המציא יש מן האין – ראי נא הכרעת הדין סע' 151: "אביה של ש.ל. אישר בעדותו...". בסעיף זה של הכרעת הדין אביה של ש.ל. כביכול מאשר את עדותה, מה שצריך להוסיף לאמינותה של עדות זו של ש.ל.. אביה של המתלוננת ש.ל. אכן לא העיד במשפט, לא היה בביה"ש ולא ידע כלל על המשפט ועל אונס כביכול -  ראי נא פרוטוקול עמ' 322 ש' 32 – עמ' 323 ש' 8: העדה: "...אני התיעצתי אתה (ש.ל. התיעצה עם אמה – משה גורליק) אם לספר לאבא שלי, אז היא אמרה לי שלא."  כ.ה. שפירא: "היא אמרה לך גם לא לספר לו?" העדה: "היא אמרה לא, לא לספר לו." כ.ה. שפירא: "אז מתי בכל זאת נודע לו? לאבא?" העדה: "הוא עדיין לא יודע." כ.ה. שפירא: " הוא לא יודע עד עכשיו?". העדה: "לכן הוא לא בא." 

32. כך, פעם אחרי פעם, כשיטה ולא כמקרים בודדים, יצרו שני בתי המשפט הנכבדים "ממצאי עובדה תוצרת עצמית" והחליפו בהם לפי הצורך את הממצאים העובדתיים שנתגלו בחומר הראיות. על "ממצאים עובדתיים" כביכול אלה התבססה הערכת המהימנות של העדויות והעדפה של עדויות המתלוננות על פני העדות של הנאשם. 

33. תוצאות הליך משפטי זה נקבעו במידה רבה ע"י התרשמותו הבלתי אמצעית של כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. לאור העובדות שתוארו לעיל שאין עליהם שום מחלוקת כב' ביהמ"ש המחוזי התרשם בעיקר מההמצאות "תוצרת עצמית" בהם הוא החליף את הממצאים האמיתיים. ערכם של התרשמויות בלתי אמצעיות כביכול אלה פסול כפי שפסולים "ממצאים עובדתיים" כביכול שהמציא כב' בית המשפט. 

34. הטיפול של שני בתי המשפט הנכבדים בסוגיית הזכרון המודחק מעלה דילמה כבדת משקל לפני המערכת המשפטית בישראל – האם בטיפול בסוגיות שאינן ידיעה כללית או שיפוטית יש להמשיך ולהסתמך על חוות דעת של אנשי מקצוע או שבתי המשפט יבססו את החלטתם על הבנתם, הסבריהם ותאוריות תוצרת עצמית כפי שקרה בתיק זה. נראה לי שהדרך הפסולה והתוצאה המופרכת אליה הגיעו שני בתי המשפט הנכבדים בטיפולם בסוגית הזכרון המודחק מדברות בעד עצמן. תוצאה זו תרמה תרומה נכבדה לעיוותי דין רבים וקשים ביותר בתיק זה אשר בסופו של דבר הביאו לתוצאה של הרשעת שווא וכליאתו ממושכת של אדם חף מפשע. אדם זה הוא אני. להרשעת שווא התלוותה גם פגיעה קשה ומתמשכת במשפחתי, באשתי ובילדיי. 

35. כב' השופט בדימ' שלי טימן דיבר רבות על תחלואי מערכת המשפט בישראל במשך שנים רבות. בתאריך 11.04.2014 הוא הופיע בהרצאה פומבית על עבירות מין במרכז הבמה בגני תקווה. במהלך ההרצאה נשאל כב' השופט בדימ' שלי טימן :"יש סיפור באינטרנט על מישהו שמואשם באונס  והשופטים הם בעצמם המציאו כתב אישום וזירת עבירה ועדות מתלוננת ועד שלא היה והרשיעו אותו באונס. דבר כזה יכול לקרות?".  תשובתו של שופט בכיר בדימ' הייתה קצרה והחלטית: "בוודאי, כל יום! בוודאי כן, כל יום!". בכך האשים כב' השופט בדימ' שלי טימן את שופטי מדינת ישראל ומערכת המשפט הישראלית בבידוי ראיות המוני – הדבר החמור ביותר שיכול לקרות במערכת המשפט! (ראי נא סרטון ביוטוב "מערכת הצדק בישראל – הרשעות שווא ובידוי ראיות כל יום":

 https://www.youtube.com/watch?v=OKkmweiYsMQ ).

האם כב' השופט בדימ' שלי טימן הוציא דיבתו רעה על מערכת המשפט או חלילה, מה שנראה סביר יותר, הוא דיבר מתוך ידעת העובדות המוכרות לו היטב? 

36. בשנת 2008 כב' השופט בדימ' שלי טימן, יחד עם חברי הרכב השופטים בראשו עמד, הרשיע אותי בתיק זה. הכרעת הדין וגזר הדין נתקבלו פה אחד, ללא מילה של הסתייגות או הערה כל שהיא. תיק זה היה אקורד הסיום לפעילותו רבת השנים של כב' השופט שלי טימן במערכת המשפט וכבר עמדנו על טיבם של ההחלטות השיפוטיות שנתקבלו על ידו במשפט זה. האם האשמה החמורה של כב' השופט בדימ' בבידוי ראיות המוני ע"י שופטי ישראל מופנית גם ואולי אף קודם כל נגדו עצמו ונגד חברי צוות השופטים בראשו עמד -  כב' השופטת תחיה שפירא וכב' השופטת יהודית אמסטרדם? נדמה לי שתשובה לשאלה זו ברורה לכל. 

37. בעקבות האשמות החמורות שהשמיע כב' השופט בדימ' שלי טימן ועקב כך כי בניגוד לחוק הוא לא מסר עד עכשיו למשטרה ו/או לממונים עליו, בעת היותו שופט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, את השמות של שופטים אשר בדו ראיות לדבריו ואת פרטי המקרים הידועים לו, שלחתי למפכ"ל משטרת ישראל רב-ניצב יוחנן דנינו תלונה על סדרת עבירות פליליות שביצע לכאורה כב' שופט בדימ' מר שלי טימן בתקופת עבודתו כשופט פעיל ואחריה. 

38. למרות הטעויות החמורות וסילופי ראיות של הנילונה כפי שהדברים מופיעים בפרוטוקולים ובסיכומי המאשימה וכפי שנחשפו ותוארו בכתב ערעור (ראי נא כתב ערעור סע' 13, 16,15, 27, 28, 95, 97, 109, 111-120 ) בחרה הפרקליטות לא להודות בכך ובמקום זאת התייצבה אחריה והגנה על עמדתה במהלך הערעור בביהמ"ש העליון. למיותר לציין כי התנהלות זו של הפרקליטות הנה המשך ישיר של ההתנהלות הפסולה של הנילונה וביטוי של הסכמה ותמיכה ללא סייג במעשיה החמורים. התנהלותה זו של הפרקליטות במהלך הערעור אף עולה בחומרתה על התנהלותה של הנילונה.

39. משפט זה הוגדר ע"י ביהמ"ש העליון הנכבד כמשפט מהימנות (ראי נא בפסק דין סע' 13: "הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי, העומדת לביקורת בערעור זה, מבוססת רובה ככולה על ממצאים שבעובדה ומהימנות"). לאור כל מה שתואר לעיל סבורני כי לא היא ההגדרה המתאימה למשפט זה. כמות ואיכות השגיאות של שני בתי משפט הנכבדים, דרך טיפולם בתיק אשר נחשפה כאן רק בצימצום ובקיצור נמרץ, הטיית דין והפרות רבות וגסות של כללי הצדק הטבעי, התקדים המסוכן שקובע משפט זה – כל אלה אינם מאפשרים עוד להתייחס למשפט זה כמשפט מהימנות. הוא, כנראה, צריך להכלל בקטגוריה של משפטים הזויים. 

40. בנימה קצת יותר אישית ארשה לעצמי להעיר שלא לצדק זה פיללו דורות רבים של יהודים משך אלפי שנים טרם הקמתה של מדינת ישראל. לא לצדק זה פיללו היהודים שהקימו את מדינת ישראל והקריבו את חייהם למענה. לא לצדק זה פיללתי אני כאשר עליתי ארצה לבדי לפני 40 שנים. לא עם צדק זה תוכל מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים בעתיד.

 

סיכום:

1. הנילונה מקבלת משכורת שממומנת מכספי משלם המסים הישראלי ובתוכם הכסף שלי. עובדה זו לבדה מחייבת את הנילונה לנאמנות לאזרח, למתן שרות הוגן, להתנהגות אתית וערכית, ליושר ולטוהר המידות. במקום זאת הנילונה פעלה נגדי לא בתום לב, בעורמה, תוך ביצוע עבירות אתיות ופליליות.

2. התנהלותו של ב"כ עו"ד משה מרוז שהציג אותי אז ולא מחה נגד הודעתה של הנילונה בביהמ"ש המחוזי על השיחה עם מי שהוצג ע"י הנילונה כמתלוננת ש.ל. והחלטת ביהמ"ש בעניין זה – כל אלה אינם רלוונטיים לאחריות הנילונה במישור האתי ובמישור הפלילי. 

3. הנילונה התחמקה מהעובדות, הסתירה וסילפה אותן, רק כדי להצליח בתביעה לפי הבנתה. מה שעמד לנגד עיניה, לא היה צדק, לא חוק ולא האמת, אלא הרצון לנצח בעוד תיק, ובכך לקדם את הקריירה שלה בפרקליטות המדינה. היא עשתה זאת על חשבון שמירת החוק, האמת, היושר, החרות שלי, על חשבון של החיים ההרוסים של אשתי וילדיי.

4. אילו הנילונה הייתה נצמדת רק לעובדות ולא לסילופים והשקרים שיצרה, אזי ביהמ"ש היה משקיף אחרת על המתלוננות ועל גרסתן, וסביר מאד כי היה מזכה אותי.

5. אין ספק שכפי שהנילונה פעלה במשפט שלי, כך היא התנהגה גם בעבר במשפטים אחרים. סבורני שגם בעתיד היא תמשיך להתנהג בדרך דומה – בדרך של התנהגות לא אתית, פלילית, סילוף עובדות, הטעיית בית המשפט ואי-הצמדות לאמת. בנוסף לנזק העצום שהנילונה כבר הספיקה לגרום היא עלולה לגרום נזק רב יותר בעתיד. את זה אני מבקש למנוע יחד עם תיקון הנזק שהיא כבר גמרה לי בעבר.

6. לאור כל האמור לעיל ובגין העבירות האתיות והפליליות החמורות שעברה הנילונה לכאורה, מתבקשת נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות הנכבדה לעשות כל שביכולתה כדי לתקן אף באופן חלקי את הנזק שגרמה לי ולמשפחתי הנילונה בהתנהגותה הפסולה ולמנוע גרימת נזקים שהיא עלולה לגרום בעתיד. כמו כן הנני מבקש להעיד באופן אישי נגן הנילונה.

7. ...ולבסוף הערה - טענותיי בניתוח פסקי הדין של בתי המשפט הנכבדים המחוזי בתל אביב והעליון הייתה, לדעתי, חיונית כרקע להבנת כלל טענותיי בעניין שבסמכותך; ..."תרומתה" של הפרקליטה הנילונה כאן הנה מרכזית "וסופנית" בכל הנוגע לתוצאות האומללות של פסקי דין אלה. 

בכבווד רב,

משה גורליק

טל: 054-4624135 

כתובת: ת.ד. 10925 ראש העין 48056

העתקים:

- שר המשפטים מר בנימין נתניהו

- יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת ח"כ מר דוד רותם

- יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת  ח"כ גב' מירי רגב

- יו"ר ועדה מיוחדת לפניות הציבור בכנסת ח"כ גב' עדי קול

- מבקר המדינה כב' השופט בדימ' יוסף שפירא

- היועץ המשפטי לממשלה מר יהודה וינשטיין

- פרקליט המדינה מר שי ניצן

- מפכ"ל משטרת ישראל רב-ניצב יוחנן דנינו 

* הערה חשובה:

במקביל למכתב זה הנני שולח אליך באי-מייל חומרים נוספיםים הקשורים לתלונה זו והם:

- כתב אישום

- סיכומי המאשימה

- הכרעת דין

- גזר דין

- עירעור לביהמ"ש העליון

- פסק דין 

- בקשה לדיון נוסף (אשר נדחתה)

- תלונה נגד כב' השופט בדימ' שלי טימן למפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו

- תשובתה של משטרת ישראל על התלונה נגד כב' השופט בדימ' שלי טימן

- ערער נגד החלטת המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה מר יהודה ווינשטיין

נספח 1. 

בתאריך 21.12.2006 אחרי סיום עדותה של המתלוננת ש. ולפני ישיבת המשפט הבאה התובעת עו"ד ברכה פלוס מודיעה לשופטים על מידע חדש שהגיע אליה ועל כוונתה לחקור שוב את המתלוננת ש. ולזמן אותה לעדות נוספת כדי ליישב את הסתירה ולהציל את התיק מבחינתה. 

הנילונה מספרת על שיחת הטלפון עם המתלוננת ש. ל. ומעלה את ההשערות והתוכניות (שלא התגשמו) לעתיד:

"...ניסינו לעשות איזה שהוא שחזור, עשינו את זה רק טלפונית,...עולה שאכן המקרה הראשון אירע בחורף 2002, זאת אומרת חורף 2002, זה סוף שנת 2002, תחילת 2003. כשהיא הייתה בת – כמו שהיא אמרה בהודעה, לא כמו שהיא אמרה כאן. והמקרה השני היה באביב 2003 כשהיא הייתה בת 17 ועשרה חודשים...".

"...לצורך העניין הזה אין לי ברירה אלא לזמן אותה שוב, ולעשות תרשומת קודם כל מסודרת על התאריכים והקבלות ... אז הסנגור מוכן שהנאשם יעיד, ואנחנו בדיון הבא נביא  את המתלוננת להשלמה רק על הנקודה הזאת" .

נספח 2

מתוך סיכומי התביעה:

...במהלך עונת החורף בשנת 2002, במועד שאינו ידוע למאשימה – האירוע הראשון (עמ' 1)

...לאחר מספר חודשים, במועד שאינו ידוע למאשימה במהלך שנת 2002 – האירוע השני (עמ' 2) 

...ש. התאמנה בחוג אצל הנאשם בהיותה בת 15 וחצי עד 17 וחצי, בעת היותה בכיתות י' ו – יא'. (עמ' 3)

...בנסיון למקם את כל האירועים מבחינת זמנים העידה ש.  כי תאריכים איננו הצד החזק שלה. אולם  העידה כי האירוע הראשון, שאירע בחורף, היה בסוף שנת 2001 תחילת שנת 2002 (עמ' 10)  

...והאירוע השני, שאירע בקיץ, התרחש בסוף כיתה יא', קיץ שנת 2002. (עמ' 10) 

...ש. סרה למשטרה עם אביה זה היה כמה ימים אחרי המקרה השני, כלומר בקיץ שנת 2002. (עמ' 11)

  נספח 3

נספח 4

 

נספח 5