גזר-דין

תפח (ת"א) 1183/05 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' גורליק משה

_

  

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו		פח 001183/05
בפני:	כב' השופט ש' טימן - אב"ד   כב' השופטת ת' שפירא   כב' השופטת י' אמסטרדם	תאריך:	05/06/2008

בעניין:	מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ת"א    המאשימה 

נגד

ב"י ב"כ עו"ד ארד איילון    הנאשם

גזר-דין 

איסור פרסום

אנו אוסרים את פרסום שמן של המתלוננות, וכל פרט אחר העלול להביא לזיהויין.

השופטת י' אמסטרדם:

א.         ההרשעה והעובדות שבבסיסה

1.         בתאריך 27.3.08 הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של אינוס בהסכמה שהושגה לגבי מהות המעשה, וכן בביצוע מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים בהסכמה שהושגה במירמה לגבי מהות המעשה – עבירות על סעיפים 345(א)(2) ו- 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

  1

הנאשם זוכה מחמת הספק מעבירה של נסיון לביצוע מעשה מגונה – עבירה על סעיף 348(ג) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

נסיבות ביצוע העבירות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ועל-כן אחזור עליהן רק ב"קליפת-אגוז", וככל הנדרש לגזירת הדין.

2.         הנאשם כבן 56 שנים, משמש מאמן בשיטת "קונג פו" במשך כ- 30 שנה, וכן מאמן בשיטת אומנות לחימה שפותחה על ידו – "איסאי" “Israel Art of Integrity”.

            העבירות נשוא כתב האישום בוצעו תוך ניצול מעמדו של הנאשם כלפי מתלוננות צעירות: נערה כבת 17 ומחצה וקטינה בת 14 ושמונה חודשים.

[ הערה 1 של מ.ג. : במבוא לכתב אישום אכן צויין כי האונס התרחש כאשר המתלוננת ש.ל. הייתה בת 17 ומחצה. בהמשך כתב אישום בפרק "עובדות" נטען כי האונס התריש בחורף שנת 2001-2002. בחורף של שנה זו המתלוננת ש.ל. הייתה כבת 16 ומחצה ולמדה בכיתה י"א. המהלך עדותה בבית המשפט חזרה וטענה המתלוננת ש.ל. לא פחות מ- 12 פעמים כי האונס התרחש בחורף שנת 2011-2002 כשהייתה בת 16 ומחצה. היא גם שללה את האפשרות שהיא טעתה ושהאונס התרחש בשנת 2002-2003. לפי המתלוננת ש.ל. מקור הטענה כ בזמן האונס היא הייתה בת 17.5 היתה טעות.  כך גם טענה התביעה. ]

           

האירוע נשוא האישום הראשון אירע במהלך חורף שנת 2002, כאשר ש.ל. לא חשה בטוב וסבלה מחום גבוה, והנאשם הציע להסיעה לביתה, להקל עליה ולהפחית חום גופה באמצעות לחיצות על נקודת אנרגיה שבגופה הנקראת צ'קרה.

            לאחר שהנאשם השיג במירמה את הסכמתה של ש.ל., הוא הפשיל את מכנסיה וביצע בה מעשה אינוס בכך שהכניס ידו מתחת לתחתוניה והחדיר בתנועות מעגליות את אצבעו לאיבר מינה.

            האירוע נשוא האישום השני אירע במהלך אביב שנת 2002, עת אימן הנאשם את הקטינה ע.ה. אשר סבלה מכאבי-גב, והציע לה להישאר באולם האימונים לאחר אימון הקבוצה על-מנת שהוא יטפל בה, ויקל על כאביה.

            לאחר שהשיג במירמה את הסכמתה של ע.ה., הורה לה לשכב על המזרן וביצע בה מעשה מגונה, בכך שליטף את בטנה, הכניס ידו לתוך מכנסיה מתחת לתחתוניה, וליטף באצבעותיו את האיזור שבין איבר-מינה ופי הטבעת שלה, כשהוא מסביר לע.ה. שהוא תר אחרי נקודות האנרגיה בגופה – הצ'קרות שלה.

ב.         טיעוני הצדדים

  2

3.         ב"כ המאשימה עתרה לבית המשפט להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי משמעותי לכל אחת מהמתלוננות, בהדגישה את ניצול האמון שרחשו הקטינות כלפי מאמנן, ואמון הוריהן ששלחו אותן להשתתף בחוגים שבהדרכתו.

            ב"כ התביעה הדגישה, כי הנאשם, ניצל את תמימותן וחוסר נסיונן של הנערות הצעירות על-מנת לספק את יצרו המיני, הוא לא נטל אחריות למעשיו ולא הביע חרטה, והיעדר הפנמת המעשים יוצר, לטענתה, סיכון להישנות המעשים.

            עוד עמדה ב"כ התביעה על התנהגותו של הנאשם לאחר שהתגלו מעשיו, כאשר במהלך החקירה ניסה להטיל אשמה על אחר (שי), ובמהלך העימות עם הקטינה ע.ה. לא גילה אמפטיה כלפיה וכינה אותה בכינויי גנאי.

            ב"כ המאשימה אף הצביעה על הנזקים שנגרמו למתלוננות, כפי שתיארו במהלך עדותן וכן הכתים הנאשם במעשיו את העוסקים ברפואה משלימה.

4.         ב"כ הנאשם עתר לבית המשפט להטיל על הנאשם עונש של מאסר לתקופה קצרה עד 6 חודשים, שתאפשר לנאשם לרצות עונש מאסר בעבודות שירות, ולחילופין, להטיל עליו עונש מאסר לתקופה קצרה, שתאפשר לו להמשיך את חייו לאחר שלמד את ליקחו.

ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט לעדויות תלמידיו, חבריו ואשתו של הנאשם, מהן עולה כי הנאשם הינו מורה מעולה ואדם טוב ומועיל לחברה אשר על-פי דו"ח מומחה של המכון הישראלי להערכת מסוכנות, שהוגשה מטעם ההגנה - המסוכנות הנובעת ממנו היא נמוכה.

            ב"כ הנאשם הדגיש, כי עסקינן בשני אירועים בודדים, שאירעו בהפרש של חודשים ספורים, ואשר לא חזרו ונשנו במהלך שש השנים שחלפו.

עוד הוסיף וטען הסניגור, כי תלונות המתלוננות נפוצו במעגל הפנימי של תלמידיו של הנאשם, ועל אף זאת לא התגלה מקרה נוסף, ולא הוגשה תלונה נוספת למשטרה. עובדה זו היא הנותנת, לדעתו, שמדובר באירועים חריגים שאינם מתיישבים עם מאפייני אישיותו והתנהגותו של הנאשם במשך עשרות שנים.

  3

עוד הדגיש ב"כ הנאשם, כי למעשים בהם הורשע הנאשם לא התלוותה אלימות, ואף לא הוכח גרם נזק ספציפי, ולא הוגשו תסקירי נפגעי עבירה. תיאור הנזקים עלה רק מדברי המתלוננות, כשאחת מהן סבלה, לדבריו, מבעיות משפחתיות באותה תקופה.

עוד הוסיף וציין ב"כ הנאשם, כי לאחר הרשעתו כינס הנאשם את תלמידיו, סיפר להם על הנטען נגדו ועל הרשעתו, ובהמשך, הפסיק ללמד ברוב החוגים, ואף החליט שלא להדריך עוד נערות. כיום הוא מדריך כ- 50 חניכים שבחרו להמשיך ולהתאמן אצלו, על אף שהם מודעים להרשעתו.

ב"כ הנאשם עמד על הנזק הכלכלי שנגרם למשפחתו ועוד צפוי להיגרם, ועל סבלם של ילדיו, שגילו רק לאחר ההרשעה את המיוחס לאביהם. יחד עם זאת ציין, כי בני המשפחה אינם מתנכרים לנאשם, ובשל הסביבה התומכת, מתפוגג החשש להישנות המעשים.

ג.          עדי האופי מטעם ההגנה

5.       מטעם ההגנה העידו תלמידיו של הנאשם: יוליה קרסקי, אדם ג'קס וקטרינה טפליצקי, וכן מעסיקו של הנאשם בבית הספר הפרטי ללימוד בימוי ומשחק – מר אברהם דנה. כמו-כן העידו חברת המשפחה - גב' אורית נבו, ואשת הנאשם - גב' איקה גורליק. הוגשו גם מכתבים מתלמידים נוספים ומאמן בתחום אומנות המלחמה, וכן מכתב המתייחס לתקופת עבודתו של הנאשם כמנכ"ל בהתאחדות או-שו (קונג פו) וסיועו לספורטאים בנבחרת ישראל בתחום זה, ומכתב נוסף המתייחס לסיוע של הנאשם ליחידת הכלבנים של צה"ל ("עוקץ").

התלמידות שהתאמנו אצלו, כמו גם ידידת המשפחה, גב' נבו, ציינו כי בהסיעו אותן הוא מעולם לא נהג בהן בצורה בלתי-ראוייה.

אשת הנאשם תיארה קשר יציב וטוב עם בעלה הנמשך שנים רבות, כשהיא מלווה אותו ומעורה באופן מלא בהליך המשפטי. היא תיארה את הנאשם כאדם טוב, המוכן לסייע לפונים אליו, ועמדה על התמיכה שהוא מקבל מתלמידיו, כמו גם על היחס שהנאשם העניק לתלמידיו במהלך כל השנים.

  4

מעדותה של אשת הנאשם עלתה הפגיעה הכלכלית בפרנסת המשפחה עקב הפסקת הדרכת מרבית קבוצות התלמידים, וכן עלה חששה, שאם ישלח בעלה למאסר – תיפגע עבודתה הכרוכה בנסיעות לחו"ל, באשר היא תיאלץ להישאר עם ילדיה (בני 13 ו- 16).

גב' גורליק לא התעלמה מחומרת העבירות בהן הורשע בעלה, ואף הביעה דעתה כי מבצע עבירות מסוג זה צריך להיענש, אלא שלדעתה, בעלה "הוא לא אדם שיעשה מעשים כאלה" (עמ' 650 שורה 17). על אף האמור לעיל, ציינה כי כדי להגביל אפשרות שמעשים מסוג זה יקרו בעתיד, בכוונתה למנוע אפשרות בה ימצא הנאשם ביחידות עם נערות.

ד.          דברי הנאשם

6.         הנאשם נשא דברו במסגרת הטיעונים לעונש, ובדבריו חזר וטען לחפותו. הוא ציין, כי מימש את חלומו הציוני שלו ושל משפחתו בעלייה לישראל, ובהמשך, בהתנדבות לשירות צבאי. וכן טען, כי לאחר לימוד וחקר של אומנויות לחימה סיניות, הוא פיתח שיטת אומנות לחימה לה קרא "אמנות של ישראל".

            מספסל הנאשמים הוא פנה לתלמידיו, שנכחו באולם בית המשפט, טען בפניהם שלא עשה כל מעשה רע לאף תלמיד, ודירבן אותם להמשיך ולהתאמן.

            בסיום דבריו עתר לבית המשפט, כי בעת הטלת העונש ישקול את השפעתו על אשתו, ילדיו,  אחיו והורי אשתו.

ה.        הערכת מסוכנות

7.       בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו - 2006, הורה בית המשפט על קבלת הערכת מסוכנות של הנאשם. זו נערכה על-ידי ד"ר י' אבולעפיה- קרימינולוגית קלינית מהמרכז להערכת מסוכנות על-יד המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב.

הערכת המסוכנות מתבססת על תוכן כתב האישום, הכרעת הדין ופרטים אנמנסטיים שמסר הנאשם בבדיקה קלינית.

[ הערה 2 של מ.ג. : כתב האישום אשר נמסר להערכת מסוכנות במב"ן היה כתב אישום מקורי והיחידי, בו נטען כי האונס התרחש בחורף שנת 2001-2002 ]

[ הערה 3 של מ.ג. : לפי הכרעת-דין האונס התרחש בחורף 2002-2003,  כאשר גזר דין קובע כי אותו האירוע התרחש בחורף 2001-2002,  שנה שלמה קודם לכן. שתי גרסאות אלו סותרות חזיתית אחת את השנייה, אלא אם כן סבור הייה בית המשפט המחוזי הנכבד כי ברשותי הייתה מכונת זמן ]

  5

לדעת המעריכה, הנאשם ניסה להעביר מסר במהלך הבדיקה, כי הוא אדם טוב ונורמטיבי, אשר העבירות המיוחסות לו אינן תואמות את אופיו.

הנאשם התקשה למסור לה אינפורמציה, ולשתף פעולה בהתייחסות לתכנים הקשורים להתפתחות המינית, וכשהתייחס לקיום יחסי-מין עם חברה  שהיתה לו בנעוריו, הוא התעלם לחלוטין מהיבטים רגשיים.

בהתייחסות למעשים בהם הורשע, קבעה המעריכה, כי הנאשם "אינו מגלה אמפטיה של ממש לקורבנות או לפגיעה בהן ועסוק בדרך הקצרה ביותר להימלטות מבחינתו, הקטנת הנזק העתידי וחזרה לשיגרה".

וכן:

"התייחסותו לעבירות נשמעה לא אמינה, לא לוו באפקט תואם. התרשמתי כי עיקר עיסוקו היה נסיון לומר מה שחשב שישרת אותו לטווח הארוך מנקודת ראותו ... ההכחשה הגורפת והמוחלטת מהווה עבורו עוגן שמאפשר לו לא להתמודד באמת עם מעשיו, עם השלכותיהם עליו כאדם ועל תפיסתו העצמית. בפועל, אין הוא מגלה כל תובנה למעשיו, אינו לוקה אחריות של ממש, ומכחיש כל כוונה מינית".

וכן:

"באופן פורמלי הוא מביע רגשות בושה, אך הם ממוקדים בפגיעה בו ובמשפחתו, ובהשלכות המעשה על מהלך חייו העתידי. נראה כי קיים ליקוי ביכולת האמפתיה על אף החזות המנוגדת התומכת והטובה אותה מנסה להציג".

"... לאורך הבדיקה בלטו עיוותי חשיבה בהתייחסותו להתנהגות הקורבנות ביחס אליו. הנ"ל עשה שימוש בעיוותים אלו על-מנת להבנות את המציאות לצרכיו. אישיותו, עמדותיו והתפיסות המשפחתיות מקשות ואפילו לא מאפשרות לו להתמודד עם מעשיו".

על-פי הערכת המומחה, הנאשם חסר תובנה למסוכנותו המינית, והפגיעה מבחינתו היא בו ולא בקורבנותיו:

"עמדתו ביחס למעשה בו הורשע אינה מאפשרת לשלול מצבי סיכון עתידיים, חוסר התובנה למעשה ולכוונה המינית בבסיסו מגבירה אף היא את מצבי הסיכון. לא התרשמתי כי קיימת תובנה רגשית או אינטלקטואלית לטיב מעשיו

  6

ולתוצאותיהם. ההתרשמות שחוזרת היא שאינו רוצה או מסוגל להתמודד עם משמעות העבירה בה הורשע, ובכך אין לאיין את מסוכנותו המינית".

יחד עם זאת נקבע, שהנאשם אינו סובל מסטייה מינית או הפרעת אישיות כלשהי, אם כי הוא בעל קווי אישיות נרציסטיים, ויש בו כעס כבוש.

עוד עולה מחוות הדעת, כי מעגל התמיכה המודע לעבירותיו הינו רחב, אך מאחר והם אינם מאמינים שהנאשם ביצע את העבירה, הסביבה אינה מגלה תובנה להשלכת המעשים ולמשמעותם, ועל-כן ככזו הוא מהווה גורם המגביר את הסיכון.

הנאשם הביע באופן עקבי ובבטחון מופרז, כי אין הוא רואה כל סיכון עתידי מבחינת ביצוע עבירות מין בעתיד, ועל-פי הידע הקיים, סבורה המעריכה כי עמדה כזו עלולה להגביר את הסיכון להישנות המעשים (רצדיביזם).

לאור כל האמור לעיל, העריכה ד"ר אבולעפיה כי אם הנאשם יהיה בקשר או יעבוד עם נערות ונשים – רמת מסוכנותו המינית היא נמוכה – בינונית לטווח ארוך.

ההגנה מטעמה הגישה את חוות-דעתו של דרור אורטס-שפיגל, עובד סוציאלי של "המכון הישראלי להערכת מסוכנות", שהינו מכון פרטי. מר אורטס ערך ראיון עם הנאשם ואשתו, וכן שוחח טלפונית עם תלמיד של הנאשם, ידידת המשפחה גב' נבו, ועם יו"ר התאחדות קונג-פו בישראל שמכתבו הוגש במסגרת הראיות לעונש.

על-פי חוות-דעת של מר אורטס-שפיגל בנוסף לראיון עם הנאשם, נערכו לו מבחנים להערכת רמת הפסיכופטיה, הערכת גורמי-סיכון סטטיים ודינמיים למסוכנות מינית, ומבחן הערכת הסיכון לחזרתיות (רצידביזם).

מבחנים אלו הצביעו לטענתו, על רמת מסוכנות נמוכה.

אף המומחה מטעם ההגנה קבע, כי "לא הצלחתי לראות כל ביטוי אמפטי כלפי הנערות", וכי "לאורך הראיון ניכרו קווי אישיות נרציסטיים וצורך בשליטה".

  7

ברם, לדעתו, הכחשת המעשים על-ידי הנאשם אינה מגדילה את מסוכנותו, וזאת על-פי מאמרים אליהם הוא התייחס בחוות-דעתו.

למען הסר ספק להישנות המעשים, ציין, כי הנאשם הציע להפסיק באופן מוחלט לאמן ילדות ונערות.

מסקנתו של מר דרור אורטס-שפיגל היא, כי רמת מסוכנותו של הנאשם נמוכה, והוא המליץ על מתן טיפול פרטני לנאשם, הפסקת הדרכת ילדות ונערות, ויישום המלצה זו באמצעות פיקוח על-ידי יחידת הפיקוח או גורם אמין אחר.

ו.          דיון

8.         מעשיו של הנאשם, כמפורט בהכרעת הדין, הינם מעשים בזויים, שתכליתם הפקת טובת הנאה מינית, תוך ניצול חוסר נסיונן של נערות צעירות, והאמון הרב שהן רכשו כלפי הנאשם אשר היווה בעיניהן דמות מאמן סמכותית ומוערכת.

            המעשה הקשור לע.ה. היה מתוכנן, שהרי קדמה לו הוראת הנאשם לע.ה. להישאר בסטודיו לאחר השיעור, לאחר שכל המתאמנים ילכו, וזאת ביום ו', כשבסטודיו לא מתקיימים שיעורים נוספים. בתואנה של הצעת עזרה שתקל על הכאבים בגבה הורה הנאשם לע.ה. לשכב על מזרן, ואז פנה לבצע בה את מעשיו.

אף לאחר שע.ה. הגיבה בחוסר נוחות למגעו של הנאשם, שהחל לעסות את ביטנה, הוא הרגיע אותה בטענה כי "בבטן התחתונה מצוייה צ'קרה" (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 17 – 12).

הוא הוסיף וציין באוזני ע.ה., כי היא לוקה בחוסר איזון במיניות שלה, והדבר ישפיע עליה בהמשך חייה (עמ' 17 שורות 9 – 6).

באירוע הקשור לש.ל. פנה הנאשם אליה בעת שישבה ברכבו, לאחר שהציע להסיעה לביתה, ובתואנה של מתן טיפול להקל על מכאוביה ולהפחית את החום ממנו סבלה, הוא ביצע בה המעשים נשוא האישום הראשון.

9.         הנאשם לא נטל, כאמור, אחריות למעשיו, לא הביע חרטה, וממילא לא פיצה את המתלוננות.

  8

צודקת ב"כ התביעה בטענתה, כי הנאשם לא גילה אמפטיה כלפי קורבנותיו, ובמהלך העימות אף פנה לע.ה. בגסות ובבוטות, וקרא לה: "דפוקה"                 ו"משוגעת".

כך גם ציין בפני שי, כי ש.ל. היא "משוגעת" ו- "לא צריך אחת כזו", וזאת כנראה במטרה לחזק את אמונו של שי בו.

10.       מדבריה של ע.ה. למדנו, כי היא הדחיקה את המעשה שבוצע בה, ו"נעלה" אותו במוחה, אך בשנתה היא סבלה מסיוטים, פחדה לילך בחשיכה, ואף חוותה בעיות בקשר אינטימי עם בן-זוג.

            כששמעה ע.ה. מפיו של שי על מה שעשה הנאשם לש.ל., גרמה לה הצפת האירוע לתחושה של גועל, והיא הגיבה בעצב ובכי. שי תיאר את ע.ה. כמי שנהייתה לבנה בעת ששמעה הדברים, והיתה על סף דמעות, וכן היא סיפרה לו ש"היא לא ישנה בלילה אחרי" (עמ' 116 לפרוטוקול). התחושה הקשה גרמה לע.ה. להתקשר בבכי, באישון ליל לאביה, והאחרון מסר בעדותו כי  בתו "היתה מאד נסערת" (עמ' 25 שורות 21 – 22).

            אף ש.ל. הדגישה, כי תחושת הניצול המיני על-ידי הנאשם בו נתנה מיבטחה ואמונה, גרמה לכך שהיא לא יצאה עם גברים במשך כ- 4 שנים, הרבתה ללבוש בגדים הגדולים עליה, ולא נטלה חלק במסיבות בנות גילה.

11.       ב"כ הצדדים הציגו בפני בית המשפט אסופת פסיקה. ב"כ המאשימה הציגה פסקי-דין המצביעים על חומרת העבירה ובצידה ענישה מכבידה, וב"כ הנאשם פסקי-דין הכוללים ענישה מקילה, בספקטרום של 9 חודשים עד שנה ומחצה.

            ברם, באף אחד מהמקרים שהוזכרו בטבלת הפסיקה שהוגשה מטעם ההגנה וכללה תקיפות מיניות שונות, לא נכלל מקרה של החדרת אצבעות בפועל לתוך איבר מינה של המתלוננת.

12.     כחוט השני עוברת מגמה בהלכה הפסוקה של החמרה במדיניות הענישה בגין מעשים מהסוג בהם הורשע הנאשם, ובמיוחד בעבירות המתבצעות כלפי קטינים.

  9

נוכח השפעת העבירות על קורבנות העבירה והצורך להגן על קטינים מפני אלו שאינם יודעים לרסן את יצרם, עלה רף הענישה ונקבע בחקיקה עונש מינימום, וכן ניתן לקורבן העבירה מעמד מיוחד, ולגביו ניתן להגיש תסקיר נפגע על-פי סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982. כך גם בחקיקת זכותו של נפגע עבירה בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א – 2001.

בע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594 (605 – 606), ציינה כב' השופטת ביניש (כתוארה דאז) את הצורך להתחשב בקורבן העבירה:

"... על בית המשפט להביא במנין שיקוליו לא רק את כבוד האדם של העבריין, אלא אף את כבוד האדם של קורבן העבירה ...".

13.       בענייננו, יש לראות בחומרה, כאמור, את ניצול הקטינה ע.ה. והמתלוננת האחרת, שאף היא צעירה לימים, וכן מעמדו של המנצל, כאשר קיים קו מנחה בהחמרה עם עברייני-מין המשמשים מורים, מדריכים או מאמני-ספורט (ראה תפ"ח (ירושלים) 8012/07 מדינת ישראל נ' תייסיר שבאני, תק-מח 2007 (2), 12912.

           

בתפ"ח (ת"א) 1052/03 מדינת ישראל נ' דרבה ביינסן, תקדין מחוזי 2004 (3) 5090, נאשם שהיה שכן של קטינה כבת 11 שנים ונגע בחזה והחדיר אצבעותיו לאיבר-מינה במספר אירועים שהשתרעו על-פני מחצית השנה, נדון ל- 5.5 שנות מאסר, מהן 18 חודשי מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בסך 10,000 ₪, וזאת לאחר שהודה בביצוע העבירות אותן ביצע בהיותו בגילופין במסגרת הסדר טיעון, הביע חרטה, נעדר עבר פלילי, ועבר התעללות בהיותו קטין. הוא שהה במעצר כשנה ומחצה.

בתפ"ח (ת"א) 1024/05 מדינת ישראל נ' רוני סייג, תק-מח 2006 (2) 1104, נאשם שחיבק צעירה שעבדה אצלו במועדון, תחב לשונו לפיה, הפשיל מכנסיה ותחתוניה, החדיר אצבעותיו לאיבר-מינה וליקק את איבר-מינה, נדון ל- 6.5 שנות מאסר, מהן 5 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס, וכן פיצוי למתלוננת בסך 15,000 ₪.

בית המשפט העליון הותיר הענישה על כנה (ע"פ 5587/06, תק-על 2007(3) 2164), בציינו כי "לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, אלא שלהשקפתנו הוא נהג בו בדרך מתונה ביותר".

בתפ"ח (ת"א) 5159/99 מדינת ישראל נ' דוד שבת, תק-מח 2002 (4), הורשע בעל מינימרקט בנגיעה בחזה והחדרת אצבע לאיבר-מינה של עובדת שעבדה

  10

אצלו, ותחיבת לשונו לפיה של עובדת אחרת אותה גם הטריד בהצעות לקיים עימו יחסי-מין.

על הנאשם הוטל עונש מאסר בן 5 שנים, מתוכם 3 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת אחת ו- 10,000 ₪ למתלוננת השנייה.

בית המשפט התחשב  בחלוף הזמן, בתרומת אחת המתלוננות להסלמת האירועים, להיות הנאשם אדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות אשר שהה במעצר בית מלא במשך שנה, ובמעצר בית חלקי במשך שנתיים.

בית המשפט העליון (ע"פ 1012/02) דוד שבת נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (1) 2102 קבע, כי "העונש שנגזר על המערער נוטה לקולא, ולא ראינו להתערב כדי להקל עמו נוספות".

14.     בענייננו, נוכח הרשעת הנאשם, כמפורט בסעיף א1 לגזר הדין, ועל-פי סעיף 355 לחוק העונשין קיים עונש מזערי במקרה דנן, באופן שהעונש "לא יפחת  מרבע העונש המירבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו".

לא סברנו כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות הקלה מטעמים מיוחדים, שיביאו לקביעת תקופת מאסר לנאשם שתפחת מארבע שנים (רבע העונש המירבי).

15.     לאחר ששקלנו את כל השיקולים לחומרא ולקולא,  החלטנו להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א)                אנו גוזרים עליו ארבע שנות מאסר, מהן שנתיים ומחצה לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי, למשך שלוש שנים לגבי כל עבירת-מין כהגדרתה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין.

ב)         אנו מטילים עליו לשלם לכל אחת מהמתלוננות פיצוי בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 60 ימים בדרך של הפקדה במזכירות בית המשפט אשר תעבירם למתלוננות על-פי כתובת שתומצא לה על-ידי המאשימה.

אי-תשלום הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום החיוב עד ליום התשלום בפועל.

   לנאשם זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום ב' בסיון, תשס"ח (5 ביוני 2008) במעמד ב"כ המאשימה – עו"ד פלוס, הנאשם ובא כוחו – עו"ד ארד-איילון

5129371

ש' טימן 54678313-1183/05

                         ____________________________________________________________

                    11                         ת' שפירא, שופטת          י' אמסטרדם, שופטת           

                         ש' טימן, שופט,         

                         אב"ד

ברכה הרשקוביץ

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

סוף עמוד  12

_

תפח (ת"א) 1183/05 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' גורליק משה

_